title
title
title
title
title
title
מהעת הזו - על המפגש

שלום רב קוראנו היקרים

לאחרונה כתבתי רבות

על נושא מציאת המאחד ולא המפריד.

עשיית חסד ומציאת הטוב שבעולם ובאדם.

וכעת, ברצוני להעמיק מעט בנושא המפגש.

המפגש דווקא עם השונה, עם הזולת.

הזולת אשר אינו דומה למשפחתי, לחברי ולאורחות חיי.

רק מתוך המפגש, שלנו עם עצמנו באמת,

ומשם אל האחר, החושב שונה ממני,

נמצא את האחדות האמיתית.

אחדות ולא אחידות, מתוך הפגישה.


ומצאתי השבוע ב"ספר הפנים" (פייסבוק) את הדברים הבאים:

על מפגש ואחדות

זה לא רק טור נגד הסדרה של אמנון לוי, זה בעיקר טור על מה צריך לעשות. הפרק האחרון בסדרה הגיע לחצי מיליון איש. אתם מוזמנים להביא את הפוסט הזה למספר דומה של אנשים.הנה:

1. אז אחרי אינספור סדרות מדוברות על חרדים קיבלנו, נחשו מה? עוד סדרה מדוברת על חרדים! יכולתי לנחש מבעוד מועד את השורה התחתונה: הנשים החרדיות הן עדר של טיפשות שלא יודעות מה טוב להן. ומי יודע מה טוב להן? אמנון לוי. השבוע, לשמחתי ולצערי, רשמה הסדרה שיא יוצא דופן של רייטינג: חצי מיליון איש.
למה לצערי? כי הם צפו בנשיונל ג'אוגרפיק. שלל התכניות והסדרות האלה נעשות בסגנון "יצאנו אל עבר שבטים אקזוטיים ונידחים בטנזניה". החוקר המערבי מגיע עם סט הערכים המושלם שלו לחקור את החברה הפרימיטיבית והנחשלת, ולחזור הביתה מזועזע. נדמה שאפילו מוטי קירשנבאום ז"ל נהג ביותר כבוד כלפי הג'ירפות והקרנפים שיצא לפגוש בסדרות הטבע שלו.
המסע השטחי נע באופן קבוע מנשות טאליבן ועד הצצה למקווה, דרך עוד כמה תחנות אקסטרים, ותוך התמקדות בעיקר במנהגים. אגב, צריך להסביר אחת ולתמיד את ההבדל בין הלכה לבין מנהג: הלכה היא הבסיס. המצע המשותף. נרות שבת, תפילין, מזוזה. מנהגים, לעומת זאת, אינם מחייבים כמו ההלכה. הם מאפיינים קבוצות שונות, ולא את כלל שומרי התורה. התקשורת בוחרת דרך קבע להתמקד במנהגים, רצוי קיצוניים, ולא בהלכה המקובלת.
לא הופתעתי ששוב לוי שם את פעמיו למאה שערים. לא יאומן כמה מעט אנשים גרים בשכונה הזו וכמה הרבה עיתונאים מגיעים אליה. הרי בכל חצי רחוב בעיר אלעד או קריית ספר גרים הרבה יותר חרדים, אבל "אשליית מאה שערים" לא פגה לעולם. רוצה רייטינג? היכנס אל בין הסמטאות הקיצוניות. המנגנון הזה שחוק, אבל עדיין עובד: כמו שיש כתבים לענייני חרדים, יש גם חרדים לענייני כתבים. מדובר ברשימה קבועה של מרואיינים לא מייצגים (שמופיעים גם בסדרה הזו) שמספקים תמיד את אותה סחורה. הסתכלתי לא פעם על אמי (החילונית) ועל חמותי (החרדית) והבנתי שהן לעולם לא יופיעו בשום כתבה. התקשורת לא סופרת את שתיהן. הן לא רייטינג, הן לא אייטם, אבל הן הרוב.
רגע, אז למה לשמחתי צפו בסדרה כחצי מיליון איש? כי רייטינג כזה אומר משהו. אומר המון. הוא מעיד על סקרנות עצומה בציבור הישראלי. על תחושה שיש שם איזה סוד, איזה רז, איזה עניין נסתר שצריך לפענח. בכל זאת יש בה משהו, בחברה החרדית. הרי סדרה כזו על החברה הצ'רקסית למשל, צהובה ומציצנית ככל שתהיה, לא הייתה מעוררת עניין היסטרי כזה. חצי מיליון איש הצביעו השבוע בשלט ואמרו: העם דורש להכיר את החרדים. הציבור הרחב צמא לדעת עוד.

2. בשלב ראשון, בואו נעזוב את אמנון לוי. הוא לא מגשר ולא מחנך. הוא עובד בטלוויזיה המסחרית. מטרתו להביא צופים. לכן חרדים ששואלים למה הוא התמקד במה שקורה בינו לבינה בציבור החרדי, ולא הלך לצלם כתבה על ארגוני החסד הנפלאים, הם תמימים או מיתממים. נשים חרדיות קרייריסטיות שתוהות למה הוא לא בא למשרד ההיי-טק שלהן והלך למאה שערים, אל נשים שמגלחות את ראשן, יודעות לבד את התשובה. ודוסים-מחמד שטוענים בתגובה שהחברה החרדית מושלמת ונטולת כל בעיות, נשמעים אמינים בערך כמו הסדרה הזו.
שני סוגים של תגובות שמעתי בימים האחרונים מהצד החרדי: "צריך לעשות סדרה בסגנון הזה על הנשים החילוניות" (כלומר, להלעיג גם אותן ולהתבונן בהן באנתרופולוגיות, כאילו הן כולן "מעושרות") וגם – "צריך לעשות סדרה אמיתית שתראה את היופי אצל החרדים" (כלומר, לצלם את ההיבטים הרבים והטובים בחברה הזו). אבל רגע, סטופ. למה לדבר אחד עם השני דרך סדרות טלוויזיה? למה לנסות להוכיח מי צודק, או מי מנצח, כאילו מדובר בתחרות הורדת ידיים ולא בחלקים של אותו עם? די לנהי ולבכי. הטלוויזיה לא תושיע את יחסי החרדים-חילונים בישראל.


3. לכן המסקנה לטעמי פשוטה: אם הסדרה עוררה גל סקרנות כה גדול בציבור החילוני, וגל זעם כה גדול בציבור החרדי – כנראה צריך להתחיל להכיר באמת. לא דרך המסך, לא דרך מצלמות. במקום חצי מיליון צופים – חצי מיליון מפגשים. ואם לוי בחר להתמקד באינטימיות החרדית מטעמים מסחריים, אולי צריך להתחיל דווקא בנושא הזה, אבל לא דרך מסע מביך אל השטייטעל, אלא בכנות ובאומץ. הרי בעידן שבו הכול מותר, שומרי המצוות מתעקשים לטעון שיש גם אסור. אז מהי באמת תפיסת הזוגיות היהודית? האם יש קדושה בקשר, ואיך משמרים אותה גם אחרי עשרות שנים? מה יש לתפיסה הליברלית ללמוד מזו המסורתית, בתקופה של אובדן סמכות? ובכלל, אולי כדאי לעסוק קצת פחות ב"חרדים" ובשאלות בנוסח "כמה עולה השטריימל שלהם?", וקצת יותר בתורה עצמה. ביהדות עצמה. היא – בניגוד למנהגים שלוי מתעקש לנבור בהם – של כולנו.
במובן הזה, יותר מאשר הסדרה מעליבה את החרדים, היא מבזה את החילונים. מסבירה להם את יהדותם כמשהו טיפשי ומרוחק, כאילו אין להם שמץ של מושג בעצמם, כאילו זו לא המורשת שלהם.

4. הנה רק דוגמה אחת לפעולה בכיוון הזה: לפני כמה ימים סיימתי הרצאה מול תלמידי המכינה הקדם צבאית "נחשון" בשכונת רמות בירושלים. כשיצאתי, מילאו פתאום את האולם אברכים חרדים. חשבתי שהמכיניסטים ייצאו כעת, כי אירוע חרדי מתחיל, אבל לא. האורחים התיישבו מול בני ה-18 ופשוט התחילו לדבר איתם, ללמוד ביחד, להתווכח, להכיר. זה היה מרתק, מרגש ובעיקר רחוק מפס הקול שאנחנו רגילים אליו. תהיתי מי מארגן את הפעילות הזו, וקיבלתי תשובה: "קשר יהודי". זהו ארגון אלמוני כמעט, למרות שזכה לאחרונה ב"פרס האחדות" על שם שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו. נשיא המדינה ריבלין העניק בטקס בבית הנשיא את הפרס לצילה שניידר, מייסדת הארגון, שהיא חרדית ואם ל-11. הנשיא סיפר איך בעשר אצבעות הקימה שניידר פרויקט שבמסגרתו נפגשו כך למעלה מ-15,000 ישראלים, במסלול בלתי אמצעי, עוקף תקשורת ועוקף פוליטיקה, ואף ביקש להצטרף בעצמו לאחד המפגשים. "התורה לא ניתנה בבני ברק", אמרה שם שניידר, "היא נכס משותף של כולנו".
מבין שלל הפרויקטים של "קשר יהודי", יש אחד פופולרי במיוחד: מיזם שיחות טלפון שבועיות בין חרדיות וחילוניות. חברותא טלפונית. הן מדברות על התורה, על הילדים, על הבעל, על אקטואליה, על החיים עצמם. רק שהן עושות זאת באמת. בלי אמנון לוי על הקו.


)בתמונה, של הצלם המוכשר עזרא לנדאו: הרב דב פוברסקי, ראש ישיבת פונוביז', ותא"ל במיל' רם שמואלי, איש חיל האוויר, במפגש מהסוג המדובר(

סיון רהב-מאיר

שנזכה...

שבת שלום

גדי ליאון

העורך