title
title
title
title
title
title
משתפים - יהודית שלו גיל 30

יהודית שלו - גיל 30

נובמבר 1970, אני אימא של איתן בן שנתיים וחצי, בהריון בחודש חמישי, מרגישה נהדר, בציפייה גדולה לבן או בת. חודשיים לפני כן התחלתי בעבודה חדשה כמטפלת בחברת נוער. בספטמבר קלטנו נערים בני חמש עשרה מרחבי הארץ. העבודה מאתגרת וחשובה, אין יום ואין לילה, הצוות כולל מורה ועוד מטפלת. אנו מלווים אותם, מעניקים אהבה וגם דרישות למסגרת לימודית, תעסוקתית וחברתית גם יחד. זו גם השנה שחזרנו מקולומביה לאחר ביקור של חצי שנה אצל הוריי, כהורים צעירים עם בנם הבכור, ביקור סבים ומשפחה. איתן התחיל לדבר ספרדית, כי זו השפה שהוא שומע, הוא ילד נוח, חייכן ושמח. בדרך חזרה מקולומביה עברנו דרך כמה ארצות, בחלקן שילבנו ביקורי משפחה או חברים. עברנו הרבה: ארצות פנמה, ארה"ב - בפלורידה, בלגיה, הולנד, צרפת ואיטליה. יורם סחב את איתן בידיים - לא היה אז מנשא שעכשיו כל הורה משתמש בו.

בראייה אחורה, חושבת אני איך לקחתי על עצמי, ללא כל הכשרה מתאימה, לעבוד בחברת נוער עם כל האחריות שתפקיד זה דורש. בעצם נידבתי את עצמי. הייתה שיחת קיבוץ ובה העלו נושא שעקב קושי במציאת מטפלות, לא יוכלו לקבל את קבוצת הנערים שאמורה להגיע לקיבוץ. לי דבר זה נשמע בלתי מתקבל על הדעת והצעתי את עצמי ושכנעתי חברה אחרת לעבוד כצוות יחד עם המורה שרק חזר מלימודיו.

בעצם הייתי אימא צעירה בעבודה עם נערים מרקע שונה ומורכב. גידלתי וגדלתי יחד איתם - עבודה ללא שעות – נוכחות יום ולילה - גם בחופשים - טיולי מחנות - תקופת התבגרות - שלא קלה במיוחד - מצבים רגישים ועדינים - לא תמיד יש פתרונות. יחד עם זאת, אני מרגישה שזו עבודת קודש. לולא מסגרות אלו, נערים היו מתגלגלים למחוזות לא בריאים.

כן, בגיל 30 זכיתי לעבודה משמעותית ומאתגרת. עבדתי איתם ארבע שנים עד גיוסם לצבא. ילדתי את אילן, בנינו השני, האהוב, וגם את אורין האהוב, בתקופת מלחמת יום הכיפורים. הנערים, כבר ב-י"ב, מילאו את מקומות עבודה של החברים שגויסו לצבא. הם החזיקו את המשק וגם אותי. הרי יורם היה גם מגויס.

עד עכשיו יש לי קשר טוב עם רובם, ובהזדמנויות במפגשים אנו מעלים זיכרונות עליזים ומעשי קונדס שנערים בגיל ההתבגרות נוהגים לעשות.

· נכתב בתודה לבן זוגי יורם, שאפשר לי להתמסר לעבודה בשקט ובביטחון, כאשר יודעת שילדינו מטופלים ומטופחים באהבה גדולה.