title
title
title
title
title
title
מהעת הזו - על החסד שבנתינה

שלום רבקוראנוהיקרים

אנו עומדים בפתחו של חג שבועות
חג הביכורים והקציר
חג החסד
חג הנתינה.

החסד מאופיין כנתינה ללא גבול וללא רצון לגמול חוזר.
ומצאתי במרשתת שני סיפורים,
סיפורים העוסקים בנתינה ובקבלה.

סיפור על אהבה ואור (או - סיפור שכולו זהב טהור)


באחד היישובים הערביים בצפון הארץ גרה משפחה ולה ילד כבן 14 שסובל ממוגבלויות קשות. הילד אינו עצמאי ומטופל על ידי בני משפחתו 24 שעות ביממה. למשפחה כזו, יהודית או ערבית, אין כלל מנוחה

סיפרו לבני המשפחה שיש קייטנה לילדים בעלי מוגבלויות קשות. קייטנה של שבוע, ללא עלות כלל, 24 שעות ביממה. הקייטנה נותנת לילדים שמחה ולמשפחה מנוחה.

ללא עלות? הם שאלו בחוסר אמונה. איפה וכיצד זה נעשה?

באלקנה, סיפרו להם, כל שנה. כבר שנה רביעית שתלמידי התיכון, מיד עם סיום הבגרות האחרונה, נרתמים למשימה הקדושה. כל בוגר מקבל נער מיוחד, כך קוראים להם, ומלווה אותו במשך שבוע, 24 שעות ביממה. ישן איתו, קם איתו, צמוד אליו. ובוגרים נוספים כמובן מארגנים הכל מסביב.

והכסף? שאלו שוב.

הנוער באלקנה עובדים כדי לממן את זה, השיבו להם, כל השנה. שוטפים רכבים, מוכרים אוכל ומוצרים, גם מתרימים, הכל עושים. עד שמגייסים את הכסף שנדרש למימון הקייטנה. המדינה? היא לא בתמונה.

אבל רגע, תהו, אלקנה זו התנחלות. וגם יישוב דתי. הם יקבלו ילד ערבי?

הם מקבלים כל ילד שרוצה. השנה תהיה ילדה מיוחדת, בת 15 להורים נוצרים מחולון, וילדה נוספת למשפחה ערבית מאחד הישובים המעורבים במרכז. היא כבר היתה בשנה שעברה, ההורים קצת נחו והיא מאוד נהנתה, וחוזרת גם השנה. כי ילד הוא ילד. ובאלקנה כל ילד, הוא מיוחד.

דבר אחרון, אמרו ההורים, שבוע שלם? הוא לא מכיר. אולי יבהל, יתגעגע.

בדיוק בגלל זה הם עושים שבת עם כל הילדים לפני הקייטנה. שכל ילד יכיר את החונך שלו, שיבלה איתו וירגיש בנוח.

כן, אני יודע שכבר כתבתי לפני שנה על הקייטנה, אולי גם לפני שנתיים, וכל שנה אני נפעם מחדש. כיצד קבוצה גדולה של נערות ונערים עובדת כל השנה לא למען קניות או בילויים, אלא כדי לממן קייטנה לילדים מיוחדים, שהם עצמם מעבירים.

וכך גם בשבת האחרונה התארחו באלקנה, אצל משפחות מהישוב, הילדים המיוחדים, נוצרים, ערבים, יהודים, מלווים בחונכים המקומיים. קשה לתאר את השמחה וההתרגשות, של אלה וגם של אלה, של ההורים משני הצדדים, וגם שלי.

יכולתי לשים הרבה תמונות, כולן כמובן באישור ההורים. חלק מהתמונות לא קלות כלל, למרות החיוכים. בחרתי בתמונה אחת, בחיוך של חונך מאלקנה, ובנשיקת התודה שהדביק לו אחד הילדים.



ארז צדוק

מתוך הפייסבוק


ועוד סיפור על נתינה וקבלה
בטקס הסיום יעלי הצדיעה למפקד.
היא לבשה מדים וכומתה כתומה ואבא שלה ניגב את העיניים וקיווה שלא רואים.
הכיתה שלה – כיתה של צעירים עם צרכים מיוחדים - התנדבה כל השנה בבסיס של חטיבת החילוץ וההצלה של צה"ל. הם תרמו ככל יכולתם.
החיילים והמפקדים היו מקסימים וקשובים, והתנהגו כלפיהם בכבוד וחיבה. "אני לא יודעת מי למד השנה יותר ממי," אמרה לי סמלת בת 19 עם חיוך ענק.
"אז את עכשיו את חיילת כמו ליאור?" שאלתי את יעלי, והילדה הלא-מדברת שלי הינהנה בחוזקה
בפעם הבאה שמישהו יגיד לכם שהתפקיד היחיד של הצבא הוא להילחם, תשלחו לו את התמונה שצירפתי כאן.
אולי זה נכון על צבאות אחרים, אבל צה"ל הוא הרבה יותר מזה.




יאיר לפיד

מתוך הפייסבוק

שנזכה להיות תמיד גומלי חסד
לתת, ותמיד לקבל מתוך הנתינה
כי הנותן תמיד יוצא עם תחושת קבלה מלאה.


חג שמח ושבת שלום


גדי ליאון
העורך