title
title
title
title
title
title
בקול טבעי

בקול טבעי

יצירות פרי עטם של משתתפי סדנת הכתיבה היוצרת בהנחיית המשוררת טלי וייס

תלמידיי, בעקבות תרגילי כתיבה והנחיות שאני נותנת לכתיבה בבית, מולידים מתוכם סיפורים ושירים מרגשים על חייהם האישיים בפרט ועל החיים בכלל. לפניכם טעימה מן השירים והסיפורים שנכתבו לאחרונה ע"י ארבעה תלמידים שטרם פורסמו יצירותיהם.

בהזדמנות זו אני מזמינה אתכם/ן לשריין את התאריך כ"ג סיון, 29 ליוני 2016, יום ד', בשעות 17:15-18:45 יתקיים אירוע חגיגי לכבוד סיום הקורס "בקול טבעי", בו יקראו התלמידים מפרי עטם, בנוכחות קהל – משפחות, חברים, שכנים, וכל מי שמעוניין מחברי גיל-עוז. תהיה אפשרות להירשם להסעה ולהגיע עימה בשעה 17:00 ולנסוע בחזרה ב-19:00, בהרשמה מראש במשרדים. הזמנה מסודרת תפורסם בהמשך. אשמח לראותכם/ן.

קריאה מהנה!

טלי וייס

מילים - ירון מלכין

קניתי לילד

משחק עם מגנטים

ועל כל קוביה מילה

חלקן מתמגנטות אחת לשניה

וחלקן דוחות את חברתן

לפעמים אנחנו יושבים

ובוחרים מילים בקפידה

מרכיבים שיר מתוכנן ומדויק

ולפעמים אנחנו סתם משקשקים

את הקופסא

ורואים מה יצא...

בזמן שעבר / אראלה ברוכוב

בזמן שעבר כחוט השני

שחיבר את חיי מאחד לשני

בזמן שעזר לי לשמוח, לחיות,

ספגתי, עברתי לא מעט חוויות.

פעמים – הבכי נתקע בגרוני,

פעמים לא ידעתי אם זה הוא או אני

אך חשתי בכל יישותי ועמוק

שבמרחק השנים, כן עזר לי הצחוק.

והיכולת לדלות זיכרונות מרחוק

מראה לי תמונות של ימים אחרים

הייתי צעירה ותמימה כתינוק

והיום הלילות בין חמים לקרים.

איפה הילד? - תמי חיים

זאת הייתה שבת, שעת צהריים. הלכנו איזיק, ענבל ואנוכי לאכול בחדר האוכל (הימים העליזים של הקיבוץ). יובל כהרגלו אכל באופן ענייני, סיים את הארוחה ויצא לשחק בחוץ. אנחנו השתרכנו לאיטנו הביתה. שבת, מה בוער?

איזיק פרש לישון ואני נותרתי על המרפסת מחכה ליובל. עבר זמן. הרגשתי שעבר הרבה זמן, ויובל עדיין לא הגיע הביתה. התחלתי להיות מוטרדת מכך, אבל כנראה שלא יותר מדי, כי לא יצאתי לחפש אותו. הנחתי שהוא עדיין במגרש המשחקים ובוודאי תיכף ישוב. וחוץ מזה נהניתי מכמה רגעי שקט שהזדמנו לי בהיעדרו. שקעתי לי להנאתי בקריאת הספר התורן ולא חשתי שהזמן עובר ויובל עדיין לא חזר הביתה.

צלצול הטלפון הקפיץ אותי. זינקתי להרים את הטלפון ומן העבר השני אני שומעת קול מוכר: "שרהלה?", שאלתי, "מגשר?"

"כן," ענתה.

"שרהלה, מדוע את מתקשרת אליי בשעה כזו? קרה משהו?"

"תמי, לא חסר לך ילד? לבן שלך קוראים יובל?"

"כ – ן," עניתי. "קרה לו משהו?" הרגשתי שהנשימה שלי נעתקת.

"אז את יודעת שהוא הגיע לכאן עם חבר שלו ואחיו הקטן של החבר? שלושתם עם זוג נעליים אחד."

"איפה פגשת אותם?"

"הם הלכו דרך השדות של נוה אור, חצו את הכביש הראשי והגיעו לגשר."

היה זה יום לוהט, אמצע אוגוסט. ליובל היו סנדלים, אבל גיא ואחיו היו יחפים. יובל נתן לכל אחד מהם סנדל, וככה הם דידו מרגל לרגל. במהלך הטיול הבינו שהתרחקו יותר מדי, אבל יובל, שהיתה לו תושיה רבה, ניגש לשרה שהיתה שומרת בשער וסיפר לה שהוא הבן של תמי ושיש לו דודה בגשר. שרהלה, שהבינה מי העומד מולה, הרגיעה אותו והתקשרה אליי לבשר לי שנמצאה האבדה...

ואני שמחתי שלא קרה ליובל שום דבר רע, מוקסמת מהתושיה של הילד בן העשר ומוטרדת מהשאננות שלי...

כעץ נטוע ליד הנחל - עירית הילנברג

חיי כעץ נטוע

מכה שורשים, פורש צמרת

מעלה ניצנים, פורח

מפזר ניחוח אביב

מבשיל לפרי, מסיים עונה.

הנחל לוחש כל הזמן

נופים חדשים

פעם צנומים, פעם שופעים

פעם חיוורים או צבעוניים

הנחל זורם וכל יום הוא אחר.

אתמול במימיו אורח טבל

צמאונו רווה והתפלא מכוחו

מחר הוא יזרום לאיטו

סודו הוא מסתיר

בזמר עליז ערמומי

לוכד במימיו זריחות ושקיעות

קרני שמש וירח, עונות השנה

הוא משורר ואני העולם.