title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע - לפרשת בהר

פרשת בהר

מצוות השמיטה פותחת את פרשתנו, פרשת 'בהר'. שאלת המדרש 'מה עניין שמיטה להר סיני' הפכה במשך השנים להיות למטבע לשון, שעניינו 'כיצד שני דברים אלו, הרחוקים כל כך זה מזה, נקשרו אחד לשני?'.

כבר למדנו באחד מהשיעורים בשנה שעברה כי ייתכן וקשר הדוק לשמיטה ולהר סיני. הברית שנכרתת בין הקב"ה לעמו למרגלות הר סיני מושתתת על קיומן של המצוות, כשאחת המרכזיות שבהן היא מצוות השמיטה. (ביחד עם מצוות השבת, מצוות המקדש ואיסור עבודת האלילים, שלוש מצוות החותמות את פרשתנו: לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם... אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ...).

קיומה של מצוות השמיטה מהווה עדות מעשית לאמונתנו בה', לחיבתנו לארץ ישראל, לאחריותנו לעני ולחלש ולשאיפתנו לתת מקום לתורה, לרוח ולהתחדשות בתוך עולם החומר. ובאמת, מה קשור יותר להר סיני מכל אלו? הרי זוהי תמצית התורה, תמצית הברית שבסיני.

נראה שעל גבי דברים אלו, ניתן להוסיף עוד קומה ורובד.

מתן תורה בהר סיני מגיע בסיומה של ספירת העומר, בסיומו של תהליך ארוך ומדורג, לאחר חמישים ימים. יציאת מצרים היא 'יריית הפתיחה' לדרך ארוכה ומפותלת, שמכשירה את הלבבות לקלוט ולקבל את התורה. אגב, גם ביחס לארץ ישראל, המסע איננו קצר, כדי לא להגיע מוקדם מדי, ללא הכנה: 'וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת־הָעָם וְלֹא־נָחָם אֱלֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא...'. הכניסה לארץ דרשה (כך הסתבר בסופו של דבר) מסע ארוך של ארבעים שנים במדבר, עד להבשלת העם ולמוכנותו.

גם השמיטה, כך אנו לומדים במערכה הציבורית בארץ ישראל ובהתנהלותנו בקהילתנו פנימה, גם היא לא נמסרת בידינו בבת אחת. לא שמירתה המלאה, וגם לא הבטחת הברכה והשפע הבאות בעקבותיה.

הרב ליכטנשטיין זצ"ל הגדיר זאת כטרגדיה, על רקע הסתירה הערכית שאנו נתונים בתוכה, בין הרצון לשמור על ארצנו ועל יכולתנו להיות עם חופשי בה, לבין הרצון לשמור על מצוות השמיטה במלואה וכתיקונה. לדבריו: "...אינני רואה דרך, בעתיד המצופה, להציל את המצב; אך לפחות שיישאר לנו הכאב".

עניין שמיטה להר סיני הוא ההבנה התהליכית. הסבלנות. המוכנות לחיות בתוככי העולם הטרגי והכואב, ולהבין שפעמים שאי אפשר לאחוז בכל קצות חבלי המציאות והערכים בעת ובעונה אחת. ויחד עם זאת, כמו בתהליך הספירה לקראת הר סיני – יש התקדמות, ועליה, וציפייה. וכך מוסיף הרב ליכטנשטיין:

אין המשורר הטרגי כולל, מצידו, נימת אחדות המציאות. אך הוא רואה אותה, אי שם, במסגרת כוללת וכמשימה נשגבת, ואילו החיים היום יומיים והמידיים מאופיינים על ידי ניגוד...

באין ברירה נפעיל את ההיתרים והעקיפות למיניהם, ונכפה ראשנו

בפני המציאות.;

אך אל נשלים אותה. נודה בכשלוננו ונצטער עליו - ונצפה שהמקום

ישלים לנו חסרוננו.

ננסה להפנים לחיינו את עניין השמיטה להר סיני, את אורך הרוח והמוכנות לקבל את הניגוד והמורכבות שמביאה איתה המציאות לחיינו, ואת הציפיה לאחדות ולהשלמה, כמשימה נשגבת.

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רבה של טירת-צבי