title
title
title
title
title
title
משב רוח - מעגלים של השתייכות

מעגלים של השתייכות

חוני המעגל, כשהתעורר משנתו אחרי שבעים שנה בצל החרוב "חוזר" לעירו ולבית המדרש. אין איש מכיר אותו.

כתבה רחל המשוררת: "עִצְּבוֹן גּוֹרָלוֹ שֶׁל חוֹנִי

הֵעִיב אֶת נַפְשִׁי הַיּוֹם:

פָּגַשׁ בּוֹ אָדָם בַּדֶּרֶךְ

וְלֹא בֵּרְכוֹ לְשָׁלוֹם".

כשהבין כי הדור לא דורו הוא והרי זר הוא לכל ישב תחת האילן וביקש את נפשו למות...רחמו עליו מלמעלה ונטלו את נפשו. זהו שאמרו חכמים "או חברותא או מיתותא". (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג עמוד א')

גם אם מפרידות אלפיים שנה בינינו לבין אומרי הפתגם, המציאות האנושית לא השתנתה. האדם זקוק לחברה, לקשר האנושי ובלעדיו אין טעם לחייו.

הניכור האנושי הוא אחת הבעיות המרכזיות בחברה בת זמננו. חרף ההתפתחות הטכנולוגית המואצת, אמצעי התקשורת המפותחים, והרי אנחנו "מקושרים" בכל רגע מרגעי היממה ובכל זאת, בודד הוא האדם- וכל אדם ובדידותו שלו.

אך יש מפלט ומוצא מהבדידות והאנוש יוצר לעצמו מעגלי השתייכות חברתיים. בן-זוג, משפחה, או מעגל חברתי כלשהו אשר ירגיש כי הוא "שייך" אליו. החברים לו במעגל ההשתייכות מכירים אותו, יש מכנה משותף או מכנים משותפים רבים. ושוב, אין אנו לבד.

במבט לאורך דרך חיי מבחינה אני במעגלים נסגרים ונפתחים ולעיתים קיימים זה בצד זה. חברת גן הילדים, ובית הספר, החברה השכונתית, הגרעין התנועתי, הקיבוץ... ובהמשך הדרך בחיי היום-יום.

ישנו מעגל השחיינים במעין שחיית הבוקר. "בוקר טוב!" "איפה היית אתמול?" "האם ניפגש מחר?"

וישנו חוג היצירה ומחליפים חוויות וצבעים, נותנים עצות ומקבלים. בוחנים איש את יצירת רעהו. והרי זה חוג חברתי נפלא ומידי שבוע נפגשים...

וגם התוודעתי ל"חוג הסרטן" (הכינוי מושאל מפי חברה) וכאן מתעניינים "כיצד היה הכימו האחרון?" "איך מתקדמים? או אולי נסוגים?" ...ואני אומרת בליבי: כל עוד אנו מחליפים רשמים, חוויות, אושר וכאב אין אנו יושבים תחת לחרוב של חוני. הרי זה טוב. והחיים לא רק שאינם קשים הם הרבה יותר מאשר נסבלים. יש בהם טעם והרבה תקווה.



אבישג