title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים - סיפור מיוחד

אסון הילדים בעלייה מתוניסיה


הפרשה הטרגית אודותיה אספר בשורות הבאות עברה מספר טלטלות בזיכרון הקולקטיבי של אזרחי מדינת ישראל.האסון עצמו אומנםהתרחש בשנת 1949,אבל אירועים היסטוריים אחרים ותלאות היומיום לא אפשרו למעורבים להתפנות להנצחה ולפעילות שתוביל לצירופו של האירועכחלק בלתי נפרד ממאורעות מורשת העלייהשל מדינת ישראל הצעירה.

בני הדור השני של יוצאי תוניסיה הם אלו שדחפו והביאו את דבר האסון לידיעת הציבור.

בשנים האחרונות הוקמו בארץ שלושה אתרי הנצחה וגם התקשורת המודפסת והאלקטרוניתהעלואת המודעות לאשר התרחש.

בנסיעה מזדמנת למושב ינוב, ישוב יפה ומטופח בלב השרון הירוק ופורח בעונה זו, הבחנתי בפאתי חורשה באתר הנצחה מיוחד בעיצובו. קריאת הכתוב מיקדה את זיכרוני והביאה אותי לסקירה מקיפה של מה שפורסם בנושא, פעולה
שהמשכה- רשימה זו.


אנדרטת הזיכרון במושב ינוב (צילום: עידו ארז)

סיפור המעשה נפרס על פני שלוש מדינות, נורווגיה תוניסיה וישראל.

"עליית הנוער",כזרוע ביצועית של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, פעלהבקרב קהילותיהודיות בצפון אפריקהועודדהאת עלייתהילדים ובני הנוער לארץ ישראל בצורה מאורגנת ומבוקרת.

שליחי העלייה סברו כיהמועמדים לעלייה נזקקו לחיזוק והכנה טרם הגעתם לארץ. לצורך זה איתר ארגון ה"ג'ויינט" מתקן הבראה בנורווגיה, בקרבת העיר אוסלו.

המקום שנבחרשימש קודם לכן בית החלמה לחולי שחפת ובעבר שימש את פיקוד הצבא הנאצי כבית הארחהלחיילים גרמנים שלקחו חלק בפרויקט "השבחת הגזע הנאצי".

המקום עבר שיפוץ והתאמה לצרכי הילדים והקבוצה הראשונה, שהגיעה למקום ממרוקו, שהתה במקום מחודש אפריל 1949.

לאחר השלמת המיון ועם סיום הסידורים מול שלטונות תוניסיה שכרהעליית הנוער שני מטוסי דקוטה מהחברה ההולנדית "אייר הולנד". על פי התכנון, שני המטוסים יטיסו את הילדים שסיימו את המחזור הראשון מנורווגיה לישראל, אחר כךימשיכו לתוניסיה, יקלטו קבוצה מקומית ויטיסו אותה לאוסלו.

ביום ה- 20 בנובמבר 1949 המריאו שניהמטוסים ההולנדים מתוניסיה בדרכם צפונה לאוסלו בנורווגיה. המטוס הראשון נחת בזמן המתוכנן בנמל התעופה של אוסלו בעודהמטוס השני נאלץ לנחות בבריסל מפאת תקלה. לאחר שמכשיר הקשר חזר לפעילות המשיך המטוס בדרכו ליעד.

כאשר המטוס הגיע בשעת אחה"צ לאזור העיר אוסלו דיווח הטייס למגדל הפיקוח כי הוא נכנס לאזור של ערפל כבד ולאחר זמן קצר אבד הקשר עם המטוס. בתחילה סברו במגדל הפיקוח כי הטייסהחליט לנחות בדנמרק או בהולנד מפאת הקושי בניווט. כשלא ניתן לכך אישור מכל שדה תעופה ולא חודש הקשר, הבינו הפקחים כי המטוס התרסק.



מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות"

כשהתבררמעל לכל ספק כי אכן המטוס אבד בהרים, החלו בחיפוש ניצולים ושרידיםשל שלד המטוס. ביומיים הראשונים לא נמצא דבר. רק ביום השלישי התגלו שברי המטוס על צלע הר מיוער. בין השברים מצאו המחפשים גופות של עשרים ושבעה ילדים בגילאי 12-8 וכן עוד שבע גופות של הצוות ומלווי הקבוצה, אנשי עליית הנוער.

להפתעת המחלצים בין השברים והגופות נמצא ילד חי. הייתה זו הפתעה כפולה - איך ניצל הילד יצחק אלאל מההתרסקות וכיצד שרד את הקור המקפיא במשך שלושה ימים וחש בטוב, למרות היותו ללא מזון,למעט שקית תפוחים שקיבל מאימו ערב הטיסה.לצד השמחהעל הצלתו, הטרגדיה הייתה נוראה. שני אחיו ואחותו שהיו בקבוצה נספו באסון.

הילד יצחק אושפז בבית חולים לצורךהתאוששות והחלמה. במהלך הימים זכהלהתעניינות כלל עולמית, זאת במקביל לאהבה והתעניינות שגילו בו בני העם הנורווגי. חדרו הוצף במכתבים, ברכות ומתנות, המלך גילה התעניינות במצבו ובעיתונות המקומית פורסם כי בית המלוכה שקל לאמצו.


מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות"

כשהידיעה על האסון הגיעה לתוניסיה,הקהילה היהודית שקעה באבל כבד ובמשבר. כל התכניות לעלייה בוטלו והמשפחות דרשו שכל הילדים ששהו בנורווגיה ישובו לביתם.

יש לציין שהאבל הכבד הציף את כלל האוכלוסייה בתוניסיה, וזוגילתה סולידריות ומעורבות רגשית עם המשפחות האבלות.

משפחת אלאל הגיעה לישראל בשנת 1950 והתיישבה בחברת בני עדתה במושב ינוב בשרון.

ממשלת נורווגיה המשיכה לשמור על קשר עם משפחתו של יצחק וכאשר הוקם המושב, שהם היו בין מייסדיו, נשלחו למקום חמישה עשר צריפי עץ ששימשו למגורי התושבים. ותיקי האזור עדיין זוכרים כי בימיו הראשונים נקרא המקום "כפר נורווגיה".

יצחקשינה בהמשך את שם משפחתו לאל על, הקים משפחה והתגורר במושב. בשנות הארבעים לחייו נפטר ממחלה ממארת.

כפי שכתבתי בראשית הדברים, סוגיות הקיום, הקליטה ושיגרת היומיום דחקה את פעילות ההנצחה. מסתבר שהכאב המשיך כל אותן השנים לקנן אצל בני המשפחות וציבוריוצאי תוניסיה.

ואכן, ביוזמה של פעילים מבני הקהילה, בשנים האחרונותהנצחת הילדים זכתה למסגרת ממלכתיתובמקביל לכך הוקמו כמה אתרי זיכרון. המוכר בהם הוא כמובן במושב ינוב והאחרים בעיר נתניה וגן ילדי אוסלו בנתיבות.


אנדרטת הזיכרון בעיר נתיבות. צילום: אתר מכל מקום

הכתבה פורסמה באתר "מכל מקום"לקריאתה במקור לחצו כאן