title
title
title
title
title
title
משתפים - שלומית שניר - שני שירים

דבש מְלָכוֹת - שלומית שניר - 25.2.2016

כשרצית לנשקני נשכת, כי לא למדת איך,

את אמי, ואני - בתך, בכורתך, שיראה ממך.

מזמן, כילדה קטנה, איבדת את אמך,

חסרת חום והגנה, לה קראת ושאלת: אייך?

בדמי ימיה מתה אמך, היית בת שש כשחלתה ומתה.

את בכורתה ולך שני אחים: יצחק ויהודה.

בחלב שבסוריה אביך, הפך לאלמן פתאום

לא הסביר לך שמתה אמך, לה חיכית, עד בוש, בכל יום.

הוא נשא לו אישה אחרת, עליתם ארצה,המשפחה התרחבה,

לא למדת כמעט בית ספר, את יצאת מילדות, לעבודה.

אביך לא האריך ימים, הוא נפל על משמרתו,

פצעך שוב נפתח, לא החלים, כל חייך ספדת לו.

נעשית קשה ודוקרת, נאבקת כדי לשרוד,

תקפת כשקרבו אליך, חששת להיפגע עוד.

היית לי בלתי מושגת, היו בך דיכאון וזעם,

השתדלתי להרגיעך, כשנרגעת הייתי נרגעת.

שירה וספרות הבנת, זה טבעך, לא נזקקת ללימוד,

רק דרכן, בך הצלחתי לגעת, כך הורחק מאיתנו עימות .

זו הייתה השפה שלנו: בה הייתי על מכוני,

התרגשנו והתקרבנו, בה הצלחת להיות אמי.

אז, רדינו דבש מלכות, ספרים נפתחו לעיננו,

מפליגות אל מלכות הדמיון, שהייתה כה טבעית לשתינו.

שיתפתי אותך בשיריי, וסיפרת על ספרים שאהבת,

הטית לי אז, אוזן קשבת, ושוחחנו על כל פרט.

שנתיים לפני מותך, שוב הצלחנו להתקרב,

לבית-אבות לידי הכנסתיך, קיבלת שם טיפול תומך.

ואז, כשרצית לנשקני, למדתי ממך כבר איך,

מסכים הומסו בינינו, קיבלת בת, זכיתי באם.

כך בגיל שמונים ושמונה, ועד למעלה מתשעים,

הפכת נינוחה וקורנת, עם קרוביך ועם חברים.

לפני שנתיים וחצי "הלכת" לי. אמי, אני שבה לכתוב..

לך סלחתי, האם תסלחי לי? יקרת לי. למדתי לאהוב.




אש כחולה - שלומית שניר - 11.4.16

היום אלבש את חולצתי התכולה,

שנתפרה במתפרת-חמדיה.

כשזו עדיין עמדה על תילה,

ותקתוק מכונות-התפירה

נבלע, בשיחת-התופרות הערה.

הזמן שחלף, תקע את שיניו הרפות

בקצוות שרווליה, ומעט - בתחתיתה.

אך הוא עדיין לא יכול לה. היא -

אש כחולה תלויה על קולב בארון הבגדים,

ממתינה למשב-רוח חם של ראשית אביב.

אלבש אותה וארגיש צעירה ויפה.

כמעט רעננה כפרח.

כמו שומעת דברי חברתי: "כמה הולם לך כחול".

אפתח את דלתי ובגינתי, דגניות –

חלקן כמושות, חלקן רעננות

זוקפות ראשים של אש כחולה.

מתבוננות אלי, שעל הסף.

שיודעת, שאני אחותן, כמותן באתי מאדמה,

עליה אני פוסעת, ואליה - אחזור.

הן נוגעות בי, באצבעות של אור,

ואני נרגעת אל-מול כחולן,

פוסעת אל יום חדש.