title
title
title
title
title
title
משב רוח - על התמימות וחשיבותה

על התמימות וחשיבותה

אלתרמן "הזקן" כתב זאת לפני שנים רבות אם המילים לא נס ליחן, גם אם האיש עצמו מזמן אינו איתנו עדין במילים כוח עז ללמדנו משהו לקח.

כה רבות הבשורות הרעות, השחיתויות הבעיות הפוליטיות והבינלאומיות של מדינת ישראל. קטנטנה מול ים של שונאים ואויבים ונראה כי העולם כולו נגדנו. אך בל נשכח היו ימים גרועים יותר של שעבוד, השמדה ואכזריות קנאה... גם אז העולם שתק. אולי העולם לא היה נגדנו, שהרי לא היינו מסוכנים לאיש רק מסכנים על המסכן אפשר לרחם.

והנה היום אין אנו מסכנים. אנחנו חיים, יש לנו ארץ נהדרת, יש לנו צבא, יש לנו בטחון בנו. ויותר מכל בבורא העולם שנשאר איתנו הוא היה הוא הווה והוא יהיה.

מבלי משים אין אנו יודעים כי יש פה בתוך כל האירועים הקשים הרבה הרבה ניסים קטנים וגדולים יש לפקוח עיניים..

"הַמִּין הַזֶּה אָפֵס. כֻּלָּנוּ חֲכָמִים.

אַךְ כַּנִּרְאֶה הָיָה זֶה לֹא מָשָל שֶל סְתָם.

כַּיּוֹם אוּלַי קָשֶה בְּכָךְ לְהַאֲמִין

אֲבָל הָיָה אֵי פַעַם אֶחָד תָּם"

אלתרמן מיטיב לבטא זאת ממני.

בכל יום חייב אדם לראות את עצמו כאילו.. והנה זה השיר נכון. נכון גם היום. ערב פסח תשע"ו.

כי אלולא אותה תמימות, כמו שאמר המשורר

"קָשֶה לְהַעֲלוֹת אֲפִילּוּ בְהִרְהוּר

מַה שֶהָיָה נִשְאָר מִכָּל הַהַגָּדָה."


אֶחָד תָּם / נתן אלתרמן

"תָּם מַה הוּא אוֹמֵר: מַה זֹּאת?"

הַמִּין הַזֶּה אָפֵס. כֻּלָּנוּ חֲכָמִים.

אַךְ כַּנִּרְאֶה הָיָה זֶה לֹא מָשָל שֶל סְתָם.

כַּיּוֹם אוּלַי קָשֶה בְּכָךְ לְהַאֲמִין

אֲבָל הָיָה אֵי פַעַם אֶחָד תָּם

מוּזָר הָיָה הָאִיש. כָּל עַם יוֹצְאֵי מִגֹּשֶן

רָאוּ אֶת הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים בְּעַיִן,

רָאוּ אֶת הַמַּכּוֹת וְאֶת נְחַש הַנְּחֹשֶת,

רָאוּ אֶת הֶהָרִים שֶנָּזְלוּ מַיִם

בָּרִאשוֹנָה הָיוּ עוֹמְדִים כְּנִפְעָמִים

וּמִיָּדָם צוֹנְחִים הַסִּיר וְהַיָעֶה

אֲבָל חִיש קַל תָּפְסוּ: זֶה טֶבַע הַיָּמִים

זֶה סִדְרָם וְכָךְ נָאֶה וְכָךְ יָאֶה.

אָכֵן מֵעֵת צֵאתָם אֶת אֶרֶץ רַעַמְסֵס

הִתְחִילוּ הֵם תּוֹהִים

עַל יוֹם שֶאֵין בּוֹ נֵס.

אֲבָל לֹא כֵן הָאִיש הַלָּז הָאַגָּדִי

אֲשֶר נִמְנָה עִם בְּנֵי מִשְפַּחַת הַקְּהָתִי.

צָרִיךְ הָיָה לִרְאוֹת אֶת זֶה הַגּוּץ הַתָּם

וְאֶת פִּתְחוֹן עֵינָיו

בְּהִקָּרַע הַיָם

צָרִיךְ הָיָה לִרְאוֹת כֵּיצָד, מִבְּלִי לָמוּש

הִבִּיט בַּיָּם הַנָּס,

כְּאִלּוּ זֶה חִדּוּשׁ...

הַתִּמְהוֹני!ִ שְׁכֵנָיו רָאוּ אוֹתוֹ רוֹגֵשׁ

אֲפִילּוּ כַּאֲשֶׁר

נִגְלָה עַמּוּד הָאֵשׁ...

כְּאִלּוּ לֹא יָדָע וְלֹא שָׁמַע בְּעֵרֶך

שֶׁעַמּוּד אֵשׁ מַגִּיעַ לְכָל אִישׁ בַּדֶּרֶך!

הוּא כְּנִדְהָם הִבִּיט וּבְעוֹד גּוּפוֹ סוֹמֵר

רַק "מַה זֹּאת?" הוּא אָמַר

כִּי תָם מַהוּ אוֹמֵר?..

גַּם אַחַר כָּך, בִּהְיוֹת הַצּוּר לַאֲגַם מַיִם,

(עוֹד לֹא הֻרְגַּל הָאִישׁ!)

פָּעַר הוּא שׁוּב עֵינַים.

וּבְלִי חֲקֹר אִם נֵס גָּדוֹל הוּא אוֹ קָטָן

הוּא מַיִם כָּל הַיּוֹם שָׁאַב כִּבְכוֹר שָׂטָן.

אַף עֵת הָרִים רָקְדוּ מִנֶּגֶד כְּאֵילִים

אוֹמְרִים שֶהוּא כִּמְעַט יָצָא מִן הַכֵּלִים.

וּשְנֵּי שָרֵי מֵאוֹת אֲשֶר חִלְּקוּ צִיוּד

סִפְּרוּ שֶהוּא דִבֵּר אֲפִילּוּ צִיּוֹנוּת

אָכֵן, מַה נַאֲרִיךְ מִלִּים מִזַּן אֶל זָן?

תָּלוּש הָיָה הָאִיש וּכְמוֹ מִחוּץ לַזְמָן

- - אַך אִלּוּלֵא רָאוּ עֵינָיו מַה שֶרָאוּ

וְאִלּוּלֵא יָדַע לִבּוֹ מַה שֶיָּדַע,

קָשֶה לְהַעֲלוֹת אֲפִילּוּ בְהִרְהוּר

מַה שֶהָיָה נִשְאָר מִכָּל הַהַגָּדָה.

הטור השביעי

עמודים 462-464