title
title
title
title
title
title
משתפים - ממעמקים

ממעמקים - שלומית שניר - 3.4.2016

"...וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי.וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו וְאֶל-אֶחָיו וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה. וַיְקַנְאוּ-בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר."

(בראשית פרק ל"ז, פסוקים ט'-י"א)

1.אימי, הם לבור השליכוני,כי ידעו שאת אינך,

הבור חשוך, ואין בו מים,עטפי את נפשי באורך.

2.הם פשטו כותנתי ממני,ומשחוה בדם אחר,

לאבי יעקב, הביאוה,שיזעק: טרוף טורף יוסף.

3.אורך החיוור בי נוגע,רחלות ישנות בדיר,

הצמא בנפשי מתעתע,פצעיי מדממים.

4.כי אושלך אל הבור, הן ידעתי,פענחתי את ייעודי,

שפלותי - תפארתי ראיתי,היעמוד לי כוחי, אימי?

5.האוכל לכאוב מבלי מעש,להסכים, לקבל מצבי?

להתעצם בכלאי, לא לפגוע,בעצם ידיי בעצמי.

6.הן הבור פעור בי פנימה,ועורי הנבגד דק וקל,

חזקיני אמי, שאצליח,ממעמקים לטפס אל על.

7.את אמי ואני, התאווינו,להגשים את חלומותיי

באורך את אורי את מדלקת,חמלתך, מאירה את דרכיי.

8.השליכוני לבור, ושבעו לחם,אוסיף ואחמול, אקבל,

לפניהם במצרים, אפרוץ מעלה,להחיות את עמי, ישראל.


ללדת - שלומית שניר- 2.11.2015

בחופש הגדול של 1979, הגעתי מקיבוצי לקיבוץ חמדיה, ונישאתי לדן, חבר הקיבוץ ומנהל המוסך בו. הייתי צעירה, דקת גזרה, בעלת עיניים חומות וחולמות, ביישנית ומסורה לעבודת ההוראה שלי. כשנה לאחר נישואינו, נולדה לנו יובל בכורתנו, אפורת-עיניים-צלולות, וערנית. ההסתגלות לקיבוץ החדש, לא הייתה פשוטה בעבורי. כשיובל גדלה מעט, רציתי בתינוק נוסף. דן התלבט אם לא יהיה לנו קשה מדי עם שני קטנטנים, אך אני רציתי מאוד בילד נוסף.

כשהריתי בשנייה, נסעתי לבדיקה אצל רופאת הנשים בעפולה. נכנסתי לחדר ההמתנה וראיתי שתי חברות מקיבוצי – מורה ומזכירת המפעל, מבוגרות ממני, שהריונן ניכר בהן, ממתינות שם לתורן. הן היו שקועות בשיחה ידידותית, שלא חדלה עם כניסתי. המזכירה אמרה למורה, שהתפרץ בחמדיה ווירוס, שאם אישה הרה נתקפת בו, הוא עלול לגרום לפגיעה קשה בעובר שלה. היא הוסיפה, שאם יסתבר שנדבקה בווירוס, היא תרצה לבצע הפלה. לדבריה, יש לה שני ילדים מוצלחים והיא לא רוצה לפגוע בעצמה ובהם, ע"י צירוף ילד שונה, למשפחה. המורה הסכימה עימה. הייתי צעירה ועדיין לא עמדתי על כך שהמלה "רחם" שבבטן האישה, והמלה "רחמים", באות מאותו שורש. עם זאת, חשתי רחמים כלפי העובר הקטן שהן דיברו בו. הבדיקה שלי הייתה תקינה. כשיצאתי לחדר ההמתנה, שתי החברות כבר לא היו בו, ואני שמרתי את הדברים בלבי.

בסוף החודש השלישי להריוני, ניגשתי למרפאת חמדיה למעקב הריון. כשצעדתי על מדרכת המרפאה, שמצידה האחד הייתה גינת פרחי עונה צבעוניים ומצדה השני - קיסוס, נדמה היה לי שחשתי מעין פרפור בבטני. נכנסתי לחדר ההמתנה, מתהלכת בו קצת וחשתי לראשונה,באותות חיים ברורים, שהעביר לי העובר. הוצפתי בשמחה וכשהגיע תורי סיפרתי זאת בהתרגשות לאחות. ואז הבחנתי, שהיא מתוחה ונמנעת מלענות לי. "הגיעו תוצאות בדיקת דם שלך שמראות, שיש לך זיהום שמסכן את העובר," אמרה לבסוף, "הרופא מבקש שתכנסי לשיחה איתו." הרופא הסביר לי שקיים סיכון גבוה לעובר שבבטני, ושהוא מפנה אותי ל"וועדה להפסקת הריון", בביה"ח "העמק" בעפולה. בערב בביתנו, כשדן שב מעבודתו, סיפרתי לו על תנועות העובר, השיחה עם הרופא, ועל כך שאיני מעוניינת לבצע הפלה כבר עכשיו, אלא לבדוק אם היא הכרחית. הוספתי, שגם במקרה הפחות טוב, שהעובר ייוולד פגוע – בכוונתי לטפל בו. דן התלבט וביקש שאשקול את עניין ההפלה. כעבור מספר ימים הגעתי עם דן לביה"ח לפגישה עם ה"וועדה להפסקת הריון". הוועדה שכללה רופאים בכירים, הציעה לי לבצע הפלה. התעקשתי ואמרתי שאני רוצה להמשיך את ההיריון. הם קבעו לנו מועד לפגישה נוספת עמם, שגם בה דחינו את עצתם לבצע הפלה.

עתה, לאחר שהתגלה זיהום בדמי, הזמין צוות מרפאת חמדיה, באופן חריג, את כל נשות הקיבוץ בגילאי הפוריות, להרצאה שבה הוסברה הסכנה שנשקפת מהווירוס לנשים הרות. ההרצאה נערכה במועדון לחבר, הגעתי אליה הרה, וחשתי אי נוחות בקרב הנשים הרבות. תהיתי האם סודי דלף החוצה.

כעבור ימים אחדים השכבנו את יובל לשנת הלילה, וניגשנו לבית הוריו של דן, הסמוך לביתנו. חמיי היו אנשים חמים, שנקשרו מאוד ליובל. חמותי לימדה תנ"ך באוניברסיטת חיפה, וחמי, שהיה אומן, גדש בעבודותיו היפות את קירות הבית והמדפים. הם ידעו על הריוני ושמחו בו. החלטנו לשתפם בעובדת הזיהום בדמי, וביקשנו שארבעתנו ננסה למצוא מוצא מהמצב הלא פשוט. לבסוף, הציעה חמותי, שהיא תבקש מבן דודה, שהיה מקורב לפרופסור לנצט, מנהל מחלקת יולדות בבילינסון, שיספר לרופא, על המקרה שלי. אני ראיתי בכך אות לטובה. הכרתי את ספרו של הפרופסור "לידה ללא כאבים", שמאוד סייע לי בלידת יובל, והערכתי מאוד את המקצועיות שלו. כעבור כמה ימים, התקשר אלי הפרופסור. אמרתי לו, שאנו רוצים לנסות להציל את העובר, על ידי כך, שאקבל מידע מהימן מהי מידת הסכנה הנשקפת לו, בתקווה שהזיהום יפחת. הוא הסכים לעזור לי ונאות ליצור קשרים עם הרופא המקומי ורופאת הנשים שלי ולהנחות אותם. תחת השגחתו, נערכו לי בדיקות דם ובדיקות נוספות, מדי שבועיים. הזמן חלף, ואט אט, הסתבר לו ולנו, שרמת הזיהום בירידה קלה. כך, הגעתי לשלב בהיריון שכבר לא ניתן היה לבצע הפלה למרות שהזיהום היה עדיין גבוה. הסכמתי לעצת רופאיי, שאמשיך בבדיקות עד לחודש שביעי ואז יתקיים אחד משניים: אם הזיהום לא יפחת, הם יילדו אותי בחודש שביעי והעובר לא ישרוד. ואם יפחת הסיכון – תתקיים לידה רגילה בתום ההיריון. הם יעצו לי שלא להתקשר אל העובר כדי שפרידה ממנו, אם תהיה, לא תהיה קשה לי מדי. החודש השביעי הגיע, רמת הזיהום פחתה, אך עדיין הייתה גבוהה. החלטתי "לקחת סיכון" ולהשאיר את העובר.

ביום שלישי בצהריים, בעיצומה של מלחמת "שלום הגליל", נסענו לבית החולים, למחלקת יולדות. שמעתי את המסוקים עם הנפגעים שנחתו על גג בית החולים. ידעתי שפונו חדרים בעבורם. ראיתי את הצוות מתפקד בעומס פיזי ורגשי. אבל איזה קול פנימי ברור ובלתי מתפשר, הנחה אותי לקחת מידת רוחק מהמתרחש בחוץ ולהתרכז במוטל עלי: בתהליך הלידה. קצת אחרי השעה 17:00, בלחיצה חזקה שלי, יצאה רננה לאוויר העולם, ושמעתי את בכייה. היא לא הונחה על בטני כפי שקיוויתי, אלא נלקחה לבדיקות שביצע רופא שנכח בלידה. גם מנהל בית החולים שהיה רופא שעבד קודם בחמדיה, יודע על תהליך לידתי, והיה בתמונה. לאחר בדיקות מקיפות, בישרו לדן ולי, שהתינוקת בריאה לחלוטין. זכינו בתינוקת גדולה נוחה ויפיפייה. שתי גומות בפני הלב שלה וגומה שלישית בסנטרה. מאז חלפו מעל שלושים שנה, שבהן רננה מתבלטת בחברותיות ובמשפחתיות שלה. היא סיימה את לימודיה התיכוניים, עשתה תפקיד איכותי בצה"ל, השלימה לימודי ראיית חשבון ומדעי המחשב, ובמקצועות אלה היא עובדת.

המורכבות והאושר על הבאת רננה לעולם מתקיימים בחיי ומשתקפים בהם, פעם אחר פעם...לפני שבוע, ביום שלישי, הלכתי עם דן לראות את ההצגה "חלומות פשוטים", שמעלה חבורת צעירים בעלי תסמונת דאון, באזורנו. הקהל הרב שהגיע נשא עיניים מעריכות וטובות אל השחקנים. קבוצת צעירים זו הציגה את חלומותיהם האישיים של חבריה, ו"מימשה" אותם על הבמה. אחד השחקנים סיפר לקהל על מאפייני התסמונת. לפתע הבנתי שרננה יכולה הייתה להיות שונה גם היא. חיפשתי את "דמותה" על הבמה, עד שמצאתיה בשחקנית אחת חיננית, צולעת במקצת, עיניה גדולות ובלתי ממוקדות, שסיפרה בגמגום שהיא חולמת להיות רקדנית. לצלילי מנגינה נפלאה שהושמעה, היא החלה לרקוד. עתה, משהגשימה את חלומה, היא השירה מעליה קליפות של שונות. תנועותיה היו נהדרות, ממוקדות, ונוגעות ללב. "מה דעתך עליה?" שאלתי את דן, בהתרגשות, מתרפקת על כתפו. "היא מקסימה," ענה לי, והפנה את ראשו אליי בהשתאות. הוא ראה אותי מסירה את משקפיי ומרחיקה אותם מעיניי. מאפשרת לדמעות החמות, לזרום על פניי.

שלומית שניר

חמדיה