title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע - על הזכירה והנחת

פרשת ויקרא -שבת זכור

פרשתנו סוקרת קרבנות שונים, ובהם קרבן המנחה, העשוי סולת, שמן ולבונה.

קרבן צנוע זה הביא את חכמינו להסמיך אליו את הפסוק בקהלת האומר 'טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ'. חכמים ראו איכות מיוחדת ועדיפות גדולה במעשים ובלימוד שיש בהם נחת, גם אם מעטים הם, יותר מאשר מעשים גדולים לכאורה ומלאים רעות רוח. זוהי קריאה מרתקת של המילה 'מנחה' המוציאה אותה מפשוטה, ורואה את יתרונו של הקרבן שאיננו פר או כבש, דווקא בגלל הנחת והשלווה המתלוות אליו.

השבת, מעבר לכך שנפתח את חומש 'ויקרא', נקרא גם את פרשת 'זכור', המשמרת את החובה למחות את זכרו של עמלק. מצווה זו מתקיימת דווקא בשבת, וה'שפת אמת' ראה בחיבור זה שבין השבת ועמלק חיבור מהותי ולא מקרי.


בדבריו הוא מסתמך על פסוקי התורה המציינים 'וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלוהֶיךָ לְךָ מִכָּל איְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לא תִּשְׁכָּח'.


המילים 'וְהָיָה בְּהָנִיחַ' מפורשות על ידו כמציינות את יום המנוחה – יום השבת, שהוא הזמן המתאים למחות את העמלקיות. לדבריו, השבת היא זמן נתינת התורה, זמן החיות, הזמן של המפגש עם העולם הפנימי והטהור. זהו זמן ההיזכרות בעצמנו, ההיזכרות בטוב, ההיזכרות באמונה. ממילא, השבת היא הזמן המתאים למחיית עמלק, להתגברות על הקריאות הציניות והמפקפקות, ולהחלפת הייאוש בתקווה.

בעקבות דבריו, ובזיקה למדרש שהובא לעיל, נראה שהדרך למחיית עמלק עוברת ב'כַף הנָחַת'. העמל ורעות הרוח, הרדיפה אחרי הבלתי מושג, הדמיונות והשקר שבמחשבות של קנאה, תאווה וכבוד, כל אלו ביטויי עמלקיות הם. דווקא המקום הפשוט והנינוח, המקום בו האדם נמצא אצל עצמו, בנחלתו, במצב מנוחה ושקט פנימי, דווקא אז הוא מגיע אל 'עיקר חיות התורה שיש בכל איש ישראל תוך עומק הלב', ואז זכר עמלק כמו נמחה מאליו, והזיכרון מתחבר לקטורת המנחה – 'וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ... רֵיחַ נִיחֹחַ לה' .


שבת שלום וחג פורים שמח, הרב אורי ליפשיץ, רבה של טירת-צבי