title
title
title
title
title
title
משב רוח - סליחה, אבא

סליחה – אבא

יום ראשון בבוקר. אני מכינה את השיעור שאעביר בעוד שעתיים. הטלפון מצלצל. מעצבן!! יש לי כל כך מעט זמן להתכונן...מי צריך אותי ב- 8:30 בבוקר? אחד ה"ילדים". "אמא מה שלומך?" אני מסכמת בשני משפטים קצרים וממהרת להניח את השפופרת ואז מציף אותי כגל שוטף, הזכרון...

אבי, ז"ל, התאלמן וגם אחר שנשא אשה בשניה הרגשתי מחויבות לבוא לבקרו מידי שבועיים ולאכול איתו ארוחת בוקר ב- 6:30 בבוקר. היום היחיד ה"פנוי" היה יומי כסטודנטית בבר-אילן. בדרכי ללימודים ירדתי בכפר לבקר את אבא. זה היה יום שני בבוקר.

אבא, העביר מידי שבוע שיעור בתנ"ך לקבוצת נשים מעריצות. היה זה השיעור האחרון שהמשיך ללמד גם כשהיה שבע-ימים מעל 90. השיעור ניתן ביום שני בשעות הבוקר. בכל שבוע חזרה השיחה הטלפונית מראש: "אולי לא תבואי ביום שני? זה יום השיעור שלי!!"

לא הבנתי, "אבא, בתך האוהבת רוצה לאכול איתך ארוחת בוקר ואתה מבקש ממנה לא לבוא?" "אני לא אומר לך לא לבוא, אך זה מקשה עלי. זה יום השיעור שלי." ואני בשלי. וממשיכה להפציר ובאה.

והוא מקבלני באהבה אך אני מרגישה כי ישמח ל"הִפָּטֵר" ממני. "הוא צריך לחזור על השיעור..." לא הבנתי. אבא נפטר למנוחת עולמים. וביום ראשון כשצלצל הטלפון הבנתי!!

סליחה, אבא.