title
title
title
title
title
title
משתפים - הגעגועים לנכדי

הגעגועים לנכדי – כן או לא

12.12.2015

כן או לא, לא או כן,

בכל מה שאחליט, עדיין אסתכן,

והזמן שחולף והלב שמתעייף,

כך לערימת הכיסופים עוד געגוע מתווסף.

שואלת את עצמי, האם יהיה זה תמיד ?

בעבר שחלף, בהווה ובעתיד ?

שלנסוע לנכדי המתוקים להפליא,

כל פעם אלי, המציאות כה תפחיד ?

והחלטתי לא מכבר בפעם ה-שלוש, והארבע,

שלא אסע לירושלים ובטרמפ מקרית ארבע,

אלא אשתמש במסלול שאולי ארוך פי שבע,

ממסילות לעפולה, ועם כביש שש עד באר שבע,

ומבאר שבע, יש קו פנימי ארוך ומתפתל

שבסופו יכניסני מבעד השער לכרמל

ואמנם צריכה להמתין לו זמן לא מועט

אך יעניק לי בטחון ולו רק במקצת.

העיקר שלטרמפ לא אצטרך לחכות,

כשבימים טרופים אלה - זה מסוכן לא פחות.

אך אז זה קורה כמו צחוק הגורל,

עדיין לא נסעתי וכבר שיחק לי המזל

כי עם כל החלטה וכל געגוע

מצטרף באקראי עוד אסון ופיגוע.

וגם איתני הטבע לא תמיד מתחשבים,

גל הקור חודר העצמות, גורם לכאבים.

והגשם שתמיד מתפללים רק אליו,

מרטיב את כולי ואת התיק על הגב,

ואל תשכחו שהתרמיל המלא

הוא כבד ולכן אין מה להתפלא


כי גם שתי זרועותי תפוסות ממילא

ואיך אפשר לברוח מהרעה החולה ...

ואני אפילו לא יודעת להתגונן

מול סכין שצץ פתע, "יעני" סתם מזדמן.

וכל הכוונה להרוג ולרצוח,

זו מלחמה על הארץ בנקמה ובכוח.

ולבסוף עוד שבוע חולף לי ואוזל

הטרור משתולל והלב עצמו אוכל.

ובינתיים כל יום משוחחת עם מלאכי

כשגם הסמארטפון לגילו מסוכן ולא הכי... [בטוח].

ולחשוב שזו המציאות הקבועה

שאין דקה של שקט ואין רגיעה.

וצריכה אנוכי לדלג בין הטיפות

ולמצוא את השעות הנכונות והיפות.

ואף שלא דתיה לומדת להתפלל במהרה

שהאל בחסדו ישמרני מכל רע.

וסוף סוף אגשים את משאלתי האחת

לבקר את נכדי, בלא פחד ובלי חת.

ובכן יש לי כאן הרבה מחשבות עמוסות

שאת הארץ שלי חוסמות כעוסות.

אפופות חששות פחדים ועגמה

והכל זה למען ישראל השלמה.

לא ראיתי את ילדי מראש השנה וכיפור

חודשיים וחצי וזה כל הסיפור.

אך קשה לי לקבל שבארצי היפה

איני ציפור דרור בכל עת ותקופה.

ושוב המציאות עולה על כל דמיון

איך להגיע בשלום לדרום הר חברון.

אראלה ברוכוב

מהחוג משנת ימימה - דורית אגמי