title
title
title
title
title
title
מהנעשה בגיל עוז - בקול טבעי

בקול טבעי

יצירות פרי עטם של משתתפי סדנת הכתיבה היוצרת

בהנחיית המשוררת טלי וייס


תלמידיי, בעקבות תרגילי כתיבה והנחיות שאני נותנת לכתיבה בבית, מולידים מתוכם סיפורים מרתקים ומרגשים על חייהם האישיים בפרט ועל החיים בכלל. לפניכם טעימה מן הסיפורים והשירים שנכתבו עד כה. אמנם שנה"ל החלה, אך הנכם עדיין מוזמנים להצטרף לסדנא ולהשתלב בתהליך יצירתי של כתיבה ושיתוף.

כמו כן, הנכם מוזמנים/ות למפגש שירה בו אציג את ספר שיריי החדש – 1.3.16, יום ג', שעה 10:30-12:00.

קריאה מהנה!

טלי וייס

צחוקה המתגלגל / ירון מלכין

אח... תל אביב. השעה אחת עשרה בלילה ואני לבד בדירה. פלורנטין 50 בקומה 4. רואים כמעט את כל העיר מהפחון שאני גר בו. לפני חודש היתה כאן שריפה באחת הדירות בבניין והסירחון של הפלסטיק עוד לא עבר. הנרקומנים כבר הגיעו לכניסת הבנין להתחיל את הלילה וגם הטרנסווסטיט מהדירה הסמוכה עוד שומע מוזיקת מועדונים גרועה בווליום אדיר. אני יושב עם כוס קפה שחור במרפסת המאולתרת שלי, שומע את העיר וחושב לי מחשבות.

הטלפון מצלצל. זה חיים. שואל אם אני יכול לסגור לו פינה בפאב החדש שלו. אין לו ברמן הלילה, אל תדאג הוא אומר, כנראה גם לא יהיו הרבה לקוחות, אתה יודע זו רק ההתחלה.

חיים הוא חבר שהשיר "נופל וקם" של מוקי כאילו נכתב עליו. אני מכיר אותו עוד מזמן והוא תמיד או פותח או סוגר עסק. כשבאתי לגור בעיר התחברנו שוב. יחד עם חבר שלו, סמי, פלשתינאי שהיה משת"פ ועכשיו משרד הביטחון מחביא אותו בביוב של דרום תל אביב, הם פתחו פאב. מקום קטן ברחוב אברבנאל בין נגריות למסגריות. "הודנא" הם קראו לו. בתקווה שהדו קיום ביניהם ימשוך קהל מסוגים שונים ויכניס לכיסם כמה שקלים. לא היה להם גרוש בהקמה. ברגע של חולשה השקעתי גם אני כמה אלפים במקום ועכשיו אני שותה אותם בחזרה. הם טיפוסים יוצאי דופן, ואת רוב זמני שאינו בעבודה אני מבלה בחברתם.

תבוא, חיים המשיך. צריכה להגיע היום מלצרית חדשה, אולי ייצא לך משהו סוף סוף.

אני מתלבש, עולה על הקטנוע ויוצא.

המקום ריק כרגיל. סמי במטבח מברך אותי לשלום בצעקות בערבית. חיים שם מוזיקה ומדבר בטלפון. אני נכנס לבר ומתחיל לסדר כוסות ובקבוקים.

שלום, אתה אחראי כאן? אני מרים עיניים והידיים שלי נעצרות.

עומדת מולי בחורה ממש יפה. עור כהה, שיער שחור ארוך וגולש, עיניים חומות שרואים שהן ראו דברים אך עדיין לא איבדו את התמימות והתקווה. וצחוק. את הצחוק שמעתי רק בהמשך, אבל כששמעתי אותו, מיד ידעתי שעם הצחוק הזה אני רוצה להזדקן. צחוק ברור, אמיתי ומתגלגל. כזה שיוצא מהבטן ומיד מדביק אותך. אם יש מישהו שממש יהיה כיף להצחיק אותו זאת היא, חשבתי לעצמי.

לא. אני עונה, הוא יצא כנראה, אני ירון, אני עובד בבר, אני יכול לעזור?

שמי כלנית. אני כאן בקשר לעבודה. חייכתי חיוך גדול בלב. יופי, אמרתי, הוא בטח יחזור עוד כמה דקות, תשבי, רוצה לשתות משהו?

מים תודה, היא ענתה.

הערב המשיך, חיים הגיע וקיבל אותה לעבודה, למזלי. אנשים לא ממש באו וכולנו די השתעממנו עד הסגירה.

עברו שבוע או שבועיים, ימי הקיץ התל אביבי נשרפו להם אחד אחרי השני. הופעתה של כלנית בהודנא הוסיפה המון עניין ומתח לחיי. מכיוון שעדיין לא היתה הרבה עבודה, יצא לנו לשבת ולשוחח לא מעט. וכל יום היא משכה אותי יותר. היא מצידה היתה לבבית ומנומסת, אבל לא קלטתי סימנים של משיכה הדדית אליי.

צהריים אחד בא חבר לבקר אותי בעיר. היה חם לאללה. ישבנו בהודנא לשתות בירה של צהריים. חיים יצא לסידורים וסמי כרגיל היה במטבח. המזגן דלק והאורות היו מכובים. ישבנו בחשיכה נהנים מהאוויר הקריר והמשקה הצונן. הוא סיפר שמשעמם לו לבד בקיבוץ והוא צריך בחורה כדי להעביר את הקיץ. לפתע נפתחה הדלת ואלומת אור מסנוורת היכתה בנו. האהלנו על עינינו ומצמצנו לכיוון הדלת. בפתח עמדה כלנית בשמלת קיץ פרחונית עם החיוך הגדול שלה, אבל עם מבט אובד עצות בעיניה.

אהלן! היא אמרה. נפלה לי השרשרת של האופניים בדרך חזרה מהים. חם לי ואני מתה להגיע הביתה. מישהו מכם מבין באופניים אולי?

קפצנו על המציאה. בטח, אמרנו. אנחנו קיבוצניקים, נולדנו עם אופניים...

חבר שלי באמת היה מוכשר בתיקון אופניים, אני סתם אמרתי, ובצ'יק צ'ק הוא סידר לה את השרשרת.

היא הודתה לנו בחיוך והמשיכה בדרכה. חזרנו פנימה והמשכנו לשתות.

מעניין, הוא אמר. נראה לך יש מצב? היא פנויה?

אל תחשוב על זה אפילו, עניתי ביהירות שלא אופיינית לי. יבוא יום והבחורה הזו תהיה שלי.

אלדין שלי/ נורית שגיא

מבקשת לעצמי, אביר כל יכול: בן גילי, גבוה, נאה, לבושו מוקפד, עיניו מאירות, ובידו נר תמיד, דולק וריחני, שיוביל את שנינו לאורו...

אביר שיכול להיות חבר, מקשיב, איש שיחה להתרועע.

אבקש שיהיה מוציא לפועל של רבות מבקשותיי הקטנות לכאורה, הקשורות לרצף החיים, כמו: תיקון נורה שנשרפה, פתיחת מכסה של צנצנת, להפריד בין דפי הספר/העיתון, לערוך קניות לביתי, ובעיקר לסחוב את הסלים. טיפול בגינה, טיפוס על סולם, תיקון תקלות טכניות קטנות וגדולות.

אשמח אם בחלוף הזמן, יידע ויבין לבדו למה אני זקוקה. כי עצם הבקשה היא מטלה כבדה...

לא אוותר, לילדיי ארצה להגיע, בדרך שיבחר להסיעני, להביאני...

לא אוותר, לטיולים ארצה לצאת, בארץ ומחוצה לה. הארגון עליו.

לא, איני רוצה בנוכחותו באופן קבוע, אלא לפי קריאה.

כיצד איצור עימו קשר? באפליקציה בפלאפון! ( מוזמנים להתחיל לתכנן אפליקציה שכזו...)

כיצד אקליד ואצבעי כבדה? אולי עם עיפרון כלשהו?

ומה עם "סידור שבת"? אולי בהבהוב העין בלבד? אולי ע"י פתיחת ערוץ רוחני/תקשורתי? פשוט אחשוב מהי בקשתי - והוא ייעש. יבוא ויסתלק.

איש לא יראה אותו מלבדי. (איני יודעת אם זה יעמוד במבחן ההלכתי- נמצא פתרון דמיוני...)

ובשעה שיהא לי עצוב/כואב/שמח/מרגש - אקראו לכוס קפה, לשיחה נעימה, לשיתוף בחוויותיי.

וכן, אותו אביר יזכה ממני ליחס טוב, מכבד, להטבות, ובעיקר להרבה הבנה ואהבה.

השואפים לזכות בתואר ובתפקיד "האביר של נורית" - הנכם מוזמנים לראיונות מקדימים.

מצפה לראות רבים מכם באים ומתייצבים, ו"נלחמים" על התפקיד הנחשק.

אם לא אצליחבבחירה, לא אתייאש, אמשיך להזמין את האביר שלי במחשבתי ובדמיוני.

וכמו שלמדנו לאחרונה בקורס "לחיטוב המוח" - מילים הופכות למחשבות, מחשבות מובילות למעשים, ומעשים מובילים לדמיונות ומחשבות.

עשיתי מעשה וכתבתי את משאלתי -

בטוחה שאבירי יהיה נפלא ולו רק בדמיוני!

ברייה \ שלומית שניר

אל הגוף נשמה נכנסת

ואותו היא מעירה,

הד וצבע לו נותנת

את כתליו היא מאירה.

בכל גוף נשמה נבחרת

עם ייעוד ועם קדושה,

תפקידה בעולם לטעת

להוסיף בו משלה.

היא ברייה אחת, היא חלק

ממכלול בריאה נושם,

בכל נפש יש תוחלת,

חלקים שבונים שלם.



סביון קטן \ שלומית שניר

סביון קטן כמו נוגע

בתחתית סיפו של ביתי,

אני מבחינה ועוצרת

והוא מתרגש לקראתי.

ראשו הצהוב מתנועע

בחושו בזמזום הדבורה,

בכוסמלכים הוא מגיש לה

נקטר מצוף ואבקה.

את גני הירוק הוא צובע

בכתמי מאורות זעירים

צניעות והדר הוא שופע

מרגבי אדמה אפורים.

הוא אחד מריבוא רבבות

שפזורים ברחבי קיבוצי,

עלעליו הרכים נוגעים בי,

כשליבו ולבי משיחים.



משהו יקרה בקרוב / אראלה ברוכוב

אני יודעת שמחר, יום ד', 17.2.2016, סוף סוף אשנס מותניים, אארוז פקלאותיי ואדרים לבקר את ביתי ומשפחתה בישוב "כרמל" שבדרום הר חברון.

הרבה זמן לא נסעתי אליהם מפחד תופעת הסכינאות שבאזור. תמיד נסעתי דרך הבקעה לירושלים ומירושלים לקריית ארבע. שם הייתי תופסת טרמפ לישוב כרמל בו מתגוררים בתי, בעלה ושני נכדיי.

הטרמפיאדה בקרית ארבע היא למטה, בתחילת הכביש שעולה לקריית ארבע. כשהייתי מגיעה בסביבות ארבע אחה"צ, בדרך כלל לא חיכיתי הרבה זמן לטרמפ, מאחר וזו שעת סיום העבודה. גם יש ליד התחנה נקודה שבה עומד רכב צבאי עם חיילים חמושים.

מחר, לראשונה, אשנה את המסלול הקבוע שלי, לנתיב שנראה על פניו בטוח יותר. אסע לבאר שבע בכביש שש ומשם באוטובוס שיוצא מבאר שבע ועובר ביישובי האזור וסוף המסלול שלו לכיוון הזה הוא קריית ארבע.

אגיע מאד עמוסה, עם שני תרמילים מקדימה ומאחורה ועוד שקית גדולה. נכון, גם יש מתנות. אני מאד מתגעגעת לנכדיי, שהגדול בהם הוא בן שנתיים וחצי, והקטן בן חצי שנה. כמו כל סבתא טובה, אני חושבת שהם מדהימים והחיוך והשמחה לא משים מפניהם. בעיקר הגדול מלא מרץ ומעשים ושמח וטוב לבב. אני מצליחה לתקשר איתו בפלאפון על רמקול, כך אני לא נותנת לו לשכוח אותי... מגיל מאד קטן אני רוקדת איתו [לרקע מוסיקה חובקת עולם] ושרה לו.

זכיתי. ביתי התחתנה עם מתנחל דתי ומקסים, ארץ ישראל היפה, שיש לו משפחה ענפה רבת עוצמה וקסם. ובכלל הציבור הדתי שם מאד נחמד ורב פעלים וגם עקרונית עושים הרבה חסדים, עזרה הדדית אחד לשני בישוב, ויש להם הרבה תעצומות הנפש. כמובן, אני לא מדברת איתם על פוליטיקה...

הסתכלי לי בעיניים / משה ברקוביץ'

אני חושב שמשהו יקרה בקרוב, חשבתי לספר לךְ על זה.

ואז התאפקתי וחשבתי שוב, אם את מספיק כנה לומר לי שתשמרי סוד, אם אנו ידידי נפש שאוכל לסמוך עלייך שלא תספרי לאף אחד. אני רחוק מלהתגאות במה שאני מתכנן לעשות. חבריי מכירים אותי היטב ואם ייוודע להם דבר מעשיי, לא יאמינו. ובכן, לספר לך או לא לספר. הסתכלי לי בעיניים ושימי יד על ליבך, הישבעי ביקר לך ששפתייך לא יגלו את נבכי ליבי וחששותיי. אני יודע שקשה לך, אני קורא את שפת פנייך. אולי בעצם, אם אספר, ייתכן שלא תרצי יותר להיפגש איתי. ישתנה יחסך אליי. אני שוקל וליבי אומר :"אל!!...". ואת אומרת לי: "אם לא מתאים לך לספר היום, אולי מחר, תן לזמן לעשות את שלו. אולי תחשוב ותבין שאתה מגזים ומאוד ביקורתי עם עצמך, בעצם אני כבר סולחת לך."