title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע גליון 264

פרשת "בשלח"

אל ארבע לשונות הגאולה שמזכיר הקב"ה בהבטחתו לעם ישראל – והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי, מתוספת לשון חמישית, המחברת את יציאת מצרים לכניסה לארץ ישראל – 'והבאתי'.

בשירת הים מצטרפת לפעולת 'ההבאה' של עם ישראל לארצו גם פעולה נוספת – נטיעתו בה: תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ.

תוספת זו, של 'נטיעת' עם ישראל בהר נחלת ה' מתפרשת על ידי האבן עזרא, כתפילת משה 'שיעמדו שם הרבה ולא יגלו'. הדימוי של הנטיעה בארץ מלמד על חיבור וקשר בל ינתק, על עשיית פירות, הכאת שורשים והצמחת פרחים.

לכאורה נראה שתפילתו של משה לא נענתה. מאז כניסת עם ישראל לארצו כבר גלינו פעמיים, עם חורבנם של שני בתי המקדש.

אך הלכה מעניינת בהלכות ערלה יכולה ללמדנו אחרת.

מבלי להיכנס למורכבות ההלכתית המלאה, קיימת שאלה לגבי עץ שגודל במשתלה, ואחרי כמה שנים הועבר למקום אחר, ושם נשתל באדמה. להלכה, ישנו הבדל בין מקרה בו הועבר העץ ללא גוש עפר סביב שורשיו, כשהוא חשוף לגמרי (כשאז ההלכה היא שיש למנות את שנות הערלה מחדש, כאילו ניטע זה עתה), לבין מקרה בו העץ הועבר כששורשיו מוקפים באדמה, אז קל יותר לראות את קיומו הנוכחי במקומו החדש כהמשך של הישן, ולא למנות את שנות הערלה מחדש.

נראה שתפילתו של משה נענתה לחלוטין. עם ישראל, על אף שגלה מארצו, ושב וגלה, לא דומה לאילן חשוף שנעקר ממקומו ואיבד את זיקתו אליו. להיפך, 'גוש האדמה' עטף את השורשים כל השנים, וחזרתנו לארץ ישראל לא דומה לשתילה מחודשת, ושנות קיומו של העץ יכולות וצריכות להיספר מלכתחילה.

גם בזיקה לקהילתנו שלנו דומני שניתן להשתמש באותו הדימוי של 'נטיעה' ושל גוש האדמה שמלווה את האילנות, גם כאשר הם מתמקמים בקרקעות אחרות. מי שצמח בקהילה, סופג וסופח אליו איכויות שונות שמלוות אותו ויוצרות זיקה עמוקה בינו לבינה, והיא ממשיכה ומתקיימת סביבו ובתוכו גם בזמנים ובמקומות שונים. גם מי שלא צמח מלכתחילה בקהילתנו, ומשתלב בה בשלב מסוים בחייו, תהא הסיבה אשר תהא, מקבל לעולמו הפנימי שפה, רוח, זיקות בין אישיות ועוד כל מיני 'מינרלים' שמשתלבים באישיותו והולכים עמו להיכן שיפנה.



שבת שלום וחג אילנות שמח, הרב אורי ליפשיץ, רבה של טירת-צבי