title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים גליון 264

השבוע לפני 124 שנה (14.01.1892) נולד מרטין נימלר.
נימלר ידוע בזכות שירו "לא הרמתי את קולי", שמוחה כנגד שיתוף הפעולה וכנגד השתיקה של הרוב הדומם לנוכח התחזקות הנאציזם.
נימלר היה כומר פרוטסטנטי גרמני שהתנגד לנאציזם.


לאחר דרשה לוחמנית שנשא ביוני 1937 הוא נעצר ונכלא בכלא בברלין. לאחר שמונה חודשים במאסר הועמד נימלר לדין בפני בית משפט מיוחד שהנאצים הקימו לדיון בפשעים נגד המדינה. הוא זוכה בסעיף של חתירה כנגד הממשל, כנראה בגלל לחץ בינלאומי, אולם הורשע בסעיף של ניצול מעמדו ככומר וכן בגניבת תרומות שניתנו לכנסייה. נגזרו עליו שבעה חודשי מאסר והוא שוחרר מיד כיוון שכבר ריצה את עונשו. מיד לאחר המשפט, בצאתו מאולם הדיונים, נימלר נעצר על ידי הגסטפו והושם במעצר מנהלי במחנות הריכוז דכאו וזקסנהאוזן, בהם שהה עד שחרורו בידי בעלות הברית ב-1945. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ניצל בעור שיניו מהוצאה להורג.
לאחר שחרורו ב-1945 שימש נימלר כנשיא הכנסייה האוונגלית בהסן-נסאו עד 1961, ולאחר מכן שימש כנשיא מועצת הכנסיות העולמית. לאחר המלחמה הטיף לקבלת אשמה משותפת של העם הגרמני על פשעי הנאצים כדרך לכפרה, ונודע גם כפציפיסט אשר חיפש קשרים עם מזרח אירופה. הוא ביקר במוסקבה ב-1952 ובצפון וייטנאם ב-1967. ב-1967 זכה בפרס לנין לשלום וב-1971 זכה בצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.

מתוך המרשתת

והוסיף הרב דוד סתיו

רצתי הלילה כמה קילומטרים באוויר החורפי והקריר. במהלך הריצה עברתי ליד חבורת נערים שהתוכחה בלהט על המצב בארצנו (שמחתי שזה מעסיק אותם). אחד מהם הסביר לחבריו כמה המצב במדינה רע: הטרור ממשיך ופוגע בנו, פרשיות שחיתות נחשפות זו אחר זו, ומחירי הדירות ממשיכים לטפס למעלה. הדברים שלו המשיך ללוות אותי גם כשהתרחקתי מהם. רק זה קורה במדינה?

האם לא המשכנו בשבועות האחרונים לקלוט עולים? לפתח ישובים בפריפריה? להרחיב ולבנות מוסדות חינוך?

הלילה גם ערכתי חופה. הגביע עליו קידשנו היה הגביע שקיבל סבא של החתן ביום היכנסו לבריתו של אברהם אבינו בגרמניה 1899. בשואה הוברח הגביע יחד עם הסב לארגנטינה ומשם המשיכו לארץ ישראל עד לחופה של אתמול בלילה.

אז כשמדברים על המצב צריך לזכור את שניהם. גם את דבריו של הנער וגם את הגביע של הסבא. שניהם ביחד זה המצב שלנו.