title
title
title
title
title
title
משתפים גליון 264

"כבר כילדה אהבתי פאזלים.אהבתי לחבר חתיכות זו לזו. ובעצם, זה מה שאני עושה עד היום"

כך פותחת חני ליפשיץ את המופע שלה. יום שלישי, שמונה וחצי בערב, בית העם ברחובות. כ-800 נשים בקהל מקבלות במחיאות כפיים סוערות את שליחת חב"ד בנפאל, אחת ממרכיבות הפאזלים הגדולות בעולם היהודי. עשרים אלף מטיילים ישראלים מכל הסוגים עוברים בביתה מדי שנה, ורבים מהם רואים בה סוג של אימא.

כמה נעים ויוצא דופן לראות אותה בלי שום אסון ברקע. בדרך כלל היא ובעלה חזקי ליפשיץ מוזכרים בישראל רק כשעוד סופה או רעידת אדמה מתחוללות שם, ליד בית חב"ד שהם מנהלים. שוב ושוב הם מקימים חפ"ק, ולעתים נאלצים לבשר למשפחות פה בארץ בשורות איוב. אבל עכשיו משפחת ליפשיץ כאן בישראל לכמה חודשים, רק להשיק מופע חדש. "בחודשי החורף יש מונסונים בנפאל", היא מסבירה, "ואין כמעט מטיילים ישראלים, אז סגרנו שם ובאנו. ואם אני כבר כאן, החלטתי להגשים חלום ישן שלי: משחק. לא ממש הייתי צריכה לחפש נושא. החיים שלנו הם הרי הצגת תיאטרון".
להצגה החדשה קוראים "הבית ההוא בקטמנדו", ויחד עם ליפשיץ מופיעה בה גם השחקנית אדר פינקסוביץ', בוגרת ניסן נתיב, שפגשה אותה כמובן במהלך טיול בנפאל. יחד הן מציגות את כל הטיפוסים הישראליים במזרח: מטיילת ישראלית שלא התקלחה שבועיים, מסוממים שצריך לחלץ מהכלא האכזרי, ערסים ופרחות, חילונים קיצוניים שמפחדים מהדוסים המיסיונרים, ועוד ועוד. באחד הקטעים המשעשעים, ליפשיץ טורחת שלושה ימים על סעודת שבת ראשונה, ואז חבורת מטיילים צועקת עליה: "למה אין פה פאנטה וקולה? בבית חב"ד בהודו יש!".
בין טרק לטרק נפרש על הבמה הפאזל הישראלי המרתק. "יש לנו הרבה מה ללמד את הישראלים בישראל", היא אומרת לקהל. "בקטמנדו למדתי את הדיבר ה-11: לא תשפוט. את לא יודעת מי האדם שעומד מולך, את לא יודעת מה המסע שהוא עבר בחייו. את פוגשת אדם לשבריר שנייה מתוך מארג חיים שלם. תנסי להתחבר אליו, לתת לו משהו".
היא מספרת על מאחורי הקלעים של ליל הסדר שהם מנהלים, שמתארחים בו כאלפיים איש ("ליל הסדר הגדול בעולם מאז יציאת מצרים"), ומשתפת גם ברגעים מרגשים במיוחד: שיחות הסקייפ שלה עם רבקי הולצברג ז"ל, שנרצחה בפיגוע בבית חב"ד במומבאי. מתברר ששתי השליחות היו חברות קרובות, דיברו כל יום, ונתנו זו לזו כוח.
הנשים בקהל, מכל המגזרים, צוחקות ובוכות יחד איתה. "אני לא כזאת מיוחדת", היא אומרת כשאני שואלת אותה אחרי ההצגה מה המסר שלה. "אני רוצה לומר בערב הזה שכל אחד יכול להיות שליח, כל אחד יכול לקדם ערבות הדדית, לא צריך להרחיק עד קטמנדו".

(בתמונה: אדר פינקסוביץ' וחני ליפשיץ, מתוך מודעה על ההצגה)


התמונה של ‏סיון רהב-מאיר‏.

סיון רהב-מאיר

פייסבוק


וסיפור מרגש לט"ו בשבט...

ט"ו בשבט בגלות פולין לפני 65 שנה

רק על עצמי, לספר ידעתי, לפני 65 שנה הייתי ילד בן 6, בעיר לודז' שבגלות פולין.

האווירה בין יהודי פולין "שארית הפליטה" מיהדות של 3 מיליון יהודים הייתה קשה. נראה היה שהשלטונות הקומוניסטים, סגרו סופית את השערים לעלות לארץ ישראל.

בבית הספר היהודים התחילו ללמד פולנית, מה שלא נעשה מאז השואה, סימן מובהק שהיהודים שנותרו בפולין, יישארו שם, כנראה עד בואו של המלך המשיח.

ערב ט"ו בשבט, השיגה הקהילה היהודית, ארגז של תפוזי זהב מארץ ישראל. והם נמכרו במחיר לא זול, תפוז אחד לכל משפחה.

ערב מושלג אחד, חוזר אבא ז"ל מהעבודה והחליט לקחת אותי, ילד בן 6, לרכוש יחדיו עימו את התפוז הנכסף מארץ ישראל. אימא ז"ל, התנגדה שבנה בן ה- 6 יצא בערב חורפי ומושלג שכזה, אך אבא התעקש, לקח את שקית הטלית ויחד יצאנו לדרך. כך צעדנו בשלג, כאשר אבא הטיל עלי "את האחריות" לשאת את השקית שבתוכה התפוז היחיד שרכשנו.

בבית שמנו את התפוז בקערה גדולה, שהונחה במרכז השולחן. השכנים היהודים באו להתבונן בתפוז מארץ ישראל, ולגאוותי לא הייתה גבול, על כן הזמנתי את חברי, לראות את "התפוז מארץ ישראל".

בליל ט"ו בשבט, התיישבנו בבית מסביב לשולחן, לסעודה משפחתית וחגיגית. אבא ברך בורא פרי העץ ושהחיינו, ואז עשה "מעשה שלא יעשה". הוא לקח סכין וחתך את התפוז מארץ ישראל. ואני, ילד יהודי קטן, פרצתי בבכי. איך אפשר לחתוך את התפוז היחיד מארץ ישראל, שכל כך התגאיתי בו?. ואז אבי, הוסיף את התפילה שהייתה נהוגה בגולה בליל טו בשבט: "יהיה רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתעלנו בשמחה לארצנו, לאכול מפריה ולשבוע מטובה". ואזי אימי, מורתי ז"ל, פרצה בבכי מר, כל כך גדולים היו הכסופים, לעזוב את הגלות ולעלות לארץ ישראל.

את הנחמה מצאתי בקליפות התפוז, אותם שמרתי בקופסת קרטון מיוחדת. הקליפות החלו להירקב, אבל אני שמרתי עליהן מכל משמר.

כעבור כמה חודשים, בעזרת שוחד קיבלנו את ההיתר המיוחל, לעזוב את פולין, שם חיה משפחתנו כ - 800 שנה. אני רציתי לקחת עמי את קליפות התפוז מטו בשבט. אך אימא ז"ל הסבירה לי, שבארץ ישראל יהיו לנו הרבה תפוזים, והקליפות נשארו על אדמתה הטמאה של פולין.

רבותי, אם יש בי כיום, אהבה עזה לארץ אבותיי, לנופיה, להריה, בקעותיה, ולא פעם סיכנתי את חיי למענה, מקורה כנראה, גם מאותו תפוז מארץ ישראל.

שלח למערכת משה פורת שלוחות