title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע גליון 263

פרשת בוא

מרבי יצחק אברבנאל למדנו כי מכות מצרים לא באו רק כדי לשכנע את פרעה להוציא את בני ישראל מארצו, אלא גם כדי ללמד אותו ואותנו פרקי יסוד באמונה.

התבוננות במבט שכזה יכולה להוסיף שתי נקודות שמתחדשות בשיח שבין משה לבין פרעה בפרשתנו, לפני מכת הארבה ואחרי מכת החושך.

בפתיחת הפרשה, לאחר ההתראה על מכת הארבה, מציע פרעה למשה ולאהרון ללכת ולעבוד את ה', אך בנוכחות של הגברים בלבד- לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה'.

עמדתו של פרעה היא שעבודת ה' יכולה להתבצע על ידי הגברים, מכיוון שככל הנראה הם השותפים הטבעיים (והבלעדיים) לטקסים הדתיים שהיו מוכרים לו.

משה טוען אחרת. לדבריו, 'חג ה' מחייב יציאה של העם כולו, 'בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ...'.

עבודת ה' לפי משה איננה עניין פולחני של גברים, אלא חוויה חגיגית, רחבה ומלאה, השותפים אליה נערים וזקנים, בנים ובנות. התיאור של משה רבנו יכול ללמדנו על אופייה של עבודת ה' המבוקשת גם בימינו. זוהי עבודה חוצת גילאים ודורות, חוצת מגדרים ותכונות, והיא צריכה להיות רווית חגיגיות, שמחה ציבורית וחמימות משפחתיות.

בהמשכה של הפרשה, נסוג פרעה מדרישתו זו, אך הוא מציב תנאי אחר. קחו את הילדים, הוא אומר, רַק צֹֽאנְכֶם וּבְקַרְכֶם השאירו במצרים.

גם להצעה זו מסרב משה, כשהפעם נימוקו אחר –'גַם־מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ... וַֽאֲנַחְנוּ לֹֽא נֵדַע מַה־נַּֽעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָֽׁמָּה'.

בפשטם של דברים, טענת משה היא שאין בני ישראל יכולים להשאיר את צאנם במצרים, משום שייתכן ויזדקקו לו (ואולי לכולו) לצורך הקרבנות והחג.

בעומקם של דברים, גם מכאן ניתן ללמוד הדרכה חשובה לעבודת ה' שלנו כאן והיום.

את החוויה הדתית לא ניתן לצפות. לעולם 'לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה'. ישנו ממד חיובי של הפתעה, של התרחשות בלתי ניתנת לתיאור מוקדם, של רעננות. עובד ה' בן זמננו צריך לשאוף להגיע למצב של 'אי ידיעה' מה יקרה עד בואו שמה. גם אם התנסינו כבר בחוויות דתיות דומות (ואולי כבר הרבה שנים...), עדיין, בכדי להגיע לאותה השראה, עלינו ללמוד ממשה את היכולת 'לא לדעת' ולצפות למה שיקרה, כשיקרה.

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רבה של טירת-צבי

מופיע בעלון: