title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים גליון 263

תלמידים מפולין קיימו את הבטחתם לניצולת שואה

כאשר סיפרה אניה פונימונסקי (77), ניצולת שואה מקרית ביאליק, את סיפור חייה באוזני תלמידים פולנים מהעיירה שבה גדלה, היא לא תיארה לעצמה שעם חזרתם לארצם הם ייקחו על עצמם את הטיפוח והאחזקה של בית הקברות היהודי המוזנח. השבוע נודע לה כי ספר שתירגם לפולנית בעלה מרק, על קהילת יהודי עירם, ייכנס לתוכנית הלימודים בבית הספר של העיירה

שולי נאור-זוארץ

פורסם ב-ynet 13.12.15



לפני שבוע פתחה אניה פונימונסקי (77) מקרית ביאליק את תיבת המייל שלה, ולהפתעתה מצאה שם תמונות של תלמידים פולנים משפצים את בית הקברות היהודי בעיירה. באותו בית קברות נטמנו סבתה ודודה יחד עם 21 יהודים נוספים שנרצחו על ידי הנאצים בטבח אכזרי, שבעקבותיו היא שרדה לבדה. פונימונסקי לא האמינה למראה עיניה. היא התרגשה עד דמעות, קראה לבעלה מרק ואמרה לו: "הם הבטיחו וקיימו".

שיקום בית הקברות היהודי בראדומסק

שיקום בית הקברות היהודי בראדומסק

הסיפור המרגש הזה החל לפני חודש וחצי, במסגרת ביקור של משלחת בני נוער מפולין בקרית ביאליק. פונימונסקי עמדה מול התלמידים וסיפרה להם את סיפור הישרדותה בגטו בעיר שלהם, ראדומסקו. בסיום ההרצאה דיברה בכאב רב על בית הקברות היהודי בראדומסקו, שהפך מוזנח עד שבקושי ניתן לזהות את המצבות מתחת לצמחייה העבותה. התלמידים הפולנים התרגשו מסיפור חייה, והבטיחו כי ישפצו את בית הקברות היהודי כאשר יחזרו לביתם.

אניה עם ציור שלה ושל סבתה (צילום: נחום סגל)
אניה עם ציור שלה ושל סבתה(צילום: נחום סגל)

במשך כל שנות חייה בישראל לא דיברה פונימונסקי על שעבר עליה בשואה. היא עלתה לארץ לפני 54 שנה, עבדה כמיילדת ולאחר מכן כאחות, פגשה את מרק, התחתנה, ילדה שני ילדים שהולידו לה נכדים, ולפני 17 שנה יצאה לפנסיה. רק כשהגיעה לגיל 66 החלה לפתוח את סגור ליבה ולשתף את בני משפחתה בזוועות שעברו עליה. לפני מספר חודשים נסעה עם בעלה, ילדיה וכל נכדיה לטיול שורשים בנופי ילדותה.

מה היה הארוע שגרם לך לדבר ולחשוף את עברך?

"לא היה ארוע מיוחד. זה קרה באופן טבעי. אתה מגיע לגיל שבו אתה כבר לא רץ אחרי הפרנסה וגידול הילדים. אתה מיושב יותר, רואה בבירור את החיים ואת מה שעברת. כשבאנו לארץ, כולם שתקו. היינו צעירים, לא ידענו את השפה, חיפשנו עבודה, הקמנו משפחות. היינו עסוקים בהווה ובעתיד. לא דיברנו על העבר. בכל שנה, ביום השואה, הסתכלתי בטלוויזיה ובכיתי. שמעתי סיפורים של אחרים, השוויתי את המצב שלי למצב שלהם, והבנתי שהעם שלנו עבר טלטלה קשה. הילדים ראו אותי בוכה וידעו שאני ניצולת שואה, אבל לא הכירו את הסיפור שלי".

פחד קהל

תחילה סיפרה לילדיה, חיים ויוסי, את שעבר עליה. אחר כך לנכדיה, ולאט לאט לקרוביה. לאחר מכן, ביחד עם בעלה, החלה לחפש באינטרנט אנשים מאותה תקופה ולהסתכל על המקומות שבהם היתה ואיך הם נראים כיום. בשל סיפורה המיוחד והמטלטל, הצבא החל לשלוח אליה חיילים על מנת שישמעו את סיפורה, על אף שהחשיפה היתה לה קשה מבחינה רגשית.

לפני כחודשיים קיבלה פונימונסקי שיחת טלפון מעיריית קרית ביאליק, שבה התבשרה כי עומדת להגיע משלחת של בני נוער מהעיר ראדומסקו, בה גדלה, ונשאלה אם תוכל לפגוש אותם. היא הסכימה מיד, למרות הקושי לעמוד מול קהל.

פונימונסקי: "כשעמדתי מולם, התמלאתי בתחושת שליחות, בכוח ובאדרנלין. עמדתי ודיברתי ברצף, בלי בלק-אאוט. היה לי רצון להגיד לעולם שהם לא רואים אותנו בצבעים הנכונים ושכמעט מחקו את כל העם שלנו. היה חשוב לי שהם יבינו שזה יכול לקרות גם היום, שאנשים שוחרי תרבות, תיאטרון וקונצרטים יהפכו בין יום לרוצחים"

השבוע, מספר שבועות לאחר ששבו לפולין, שוחחנו איתם בטלפון, בשיחה שאירגנה מנהלת בית הספר. התלמידים סיפרו כיצד דבריה של פונימונסקי השפיעו על חייהם ועל הדרך שבה הם רואים את העם היהודי בארץ ישראל. מאצ'יי ז'מצ'יקיביץ (15): "למדתי מסיפור חייה של אניה שהחיים הם לא משהו מובן מאליו. אנחנו חיים כיום את החיים הטובים, אבל בכל רגע הם יכולים להשתנות על ידי גורמים קיצוניים".

סיפור חיים

אניה פונימונסקי נולדה בעיר לודז' שבפולין, וכשהיתה בת עשרה חודשים עבר אביה לרוסיה והתגייס לצבא האדום. בגיל שנה וחודשיים החליטה אמה להצטרף אליו ברוסיה, והותירה את אניה בבית סבתה, שהתגוררה בעיירה ראדומסקו. ביחד עם הסבתא התגורר גם אחי האם. באוקטובר 42', שלושה ימים לפני שחוסל הגטו, קיבלה הסבתא מידע על כך שהגרמנים עומדים לחסל אותם, וביחד עם אניה ודודה הם הצליחו לברוח מראדומסקו לכפר בשם לנדז', שהיה מרוחק כעשרה ק"מ מעיירתם. בכפר מצאו השלושה מחסה בביתה של פולנייה בשם אנג'ה, שהיתה נשואה לאיכר והכירה את הסבתא כאשר שימשה עוזרת בביתם.

החיים בכפר היו קשים. הבית היה קטן, והם לא יכלו לצאת ממנו, שמא ייראו וייתפסו. העוני היה מחפיר. הם חיו ברעב תמידי ובקור מקפיא. אניה היתה לבושה בשמלה דקה בלבד, אף ללא תחתונים, ונעלה נעלי עץ, ללא גרביים. בלנדז' חיו כ-160 משפחות. הכפר היה מוזנח, והתושבים עניים מאוד.


"הפכתי לאבן"

את התאריך 23 ביולי 1943 לא תשכח פונימונסקי לעולם. בשעה 4:00 לפנות בוקר הם התעוררו בבהלה מנקישות חזקות בדלת וקריאות של הגרמנים לצאת החוצה: "סבתא הלבישה אותי מהר והתלבשה בעצמה. עד יום מותי אזכור את הבגדים שלבשה באותו בוקר ובהם נרצחה מול עיני. יצאנו בבהלה. הושיבו אותנו בחוץ בשורה, על דשא רטוב, וסבתא הושיבה אותי על ברכיה. איתנו ישבו בשורה עוד אנשים.

מתברר שלכפר הזה ברחו עוד 21 יהודים מהגטו בראדומסקו. החיילים הגרמנים קראו לכל אחד בתורו, והוא היה צריך לגשת אל הבאר ולהגיד מי הוא ומאיפה הוא. כל מי שזוהה כיהודי, נורה מול עינינו. כשהגיע התור של דוד שלי הוא קם, ובמקום לגשת לבאר, פתח בריצה לעבר שדה החיטה הקרוב. החיילים ירו לעברו, אך לא הצליחו לפגוע בו. אבל הם לא ויתרו, הם הציתו אש ושרפו את השדה. דוד שלי כנראה איבד כיוון, ובמקום לרוץ לכיוון היער, רץ היישר אלינו, ונורה על ידי הגרמנים ונפל. ואז הגיע תורה של סבתא. היא קמה, שמה אותי על הרגליים של אנג'ה וצעדה לעבר הבאר.

היא ניסתה להגיד לגרמנים שהיא ארית, אבל הם ידעו שהיא משקרת וירו בה. אני הפכתי לאבן. לא זזתי, לא בכיתי, לא צעקתי 'סבתא, סבתא'. כלום. ישבתי והסתכלתי. הייתי בת ארבע וחצי, אבל אני זוכרת היטב את המראות ואת תחושת הקיפאון. הגיע התור של אנ'גה ותורי. אנג'ה אמרה שאני הבת שלה. הגרמנים האמינו, כי היה לי מראה ארי - שיער בלונדיני, עיניים כחולות. ככה נשארתי בחיים. כל היהודים הוצאו להורג, 23 במספר, כל אחד בתורו, ואני ישבתי ממול והסתכלתי. אחרי זה הגרמנים חפרו בור לידנו, והכניסו אליו את כל הגופות. למעשה, לא כולם מתו מהירי, וניתן היה לשמוע את חלקם גונחים וממלמלים 'אוי, אוי', אבל זה לא עזר להם. כולם הוכנסו לקבר שנחפר, וכוסו באדמה.

"אני ואנג'ה חזרנו הביתה לבד. בעלה נלקח על ידי הגרמנים לאושוויץ כעונש על כך שהחביא יהודים. כשהיתה בת שבע וחצי, הסתיימה המלחמה. האיכר חזר לביתו, והוריה, שחזרו מרוסיה, הצליחו למצוא אותה. האב ביקש מהאיכר שיחזיר להם את בתם, אבל זה סירב ודרש סכום עתק תמורתה. ההורים פנו לסוכנות היהודית, ואנשיה יצרו קשר עם האיכר ושילמו לו תמורת פדיון הילדה. התהליך ארך כמעט שנה, ורק בגיל שמונה וחצי פגשה אניה את הוריה, אותם למעשה לא הכירה.

שנים ספורות לאחר המלחמה נפרדה אנג'ה מבעלה האיכר בשל התמכרותו לטיפה המרה, ועברה לעיר אחרת. לבני הזוג לא היו ילדים. אניה פגשה את אנג'ה פעמיים בלבד אחרי המלחמה, אבל המשיכה לכנותה "אמא". האיכר שמר על קשר הדוק עם הוריה של אניה עד לעלייתם לארץ. במהלך השנים הוא פנה למדינת ישראל בבקשה שתכיר בו כחסיד אומות העולם. מדינת ישראל סירבה לבקשתו, מכיוון שקיבל כסף מהמדינה עבור השנים שבהן שהתה הילדה בביתו.

מעשרת אלפים היהודים שחיו בראדומסקו לא נשאר אפילו אחד. גם אניה והוריה חזרו לעיר לודז'. הקהילה היהודית העבירה את קבר האחים של 23 היהודים שנרצחו בטבח מהכפר לנדז' לבית הקברות היהודי בראדומסקו.

הרצאתה של אניה, שהתקיימה בשפה הפולנית, ריגשה מאוד את התלמידים, שהזילו דמעות. אחת התלמידות אף עזבה את האולם, לאחר שפרצה בבכי. התלמיד מאצ'יי ז'מצ'יקיביץ: "המעמד הזה ריגש אותי מאוד. דבריה נחרטו במוחי, ואזכור אותם כל חיי".

מדוע החלטתם לטפח את בית הקברות היהודי?

מרצ'לינה ורובסלסקה, בת 13: "אני מרגישה שזה תרם לי באופן אישי. ניכשנו את העשבים, כדי שלא יכסו את הקברים, ושתלנו צמחים במקומם. הרגשנו טוב מאוד עם העשייה, שקשורה להיסטוריה שלנו עם העם היהודי. נמשיך לטפח את המקום, ופעם בחודש נבוא לנקות ולהשקות את הצמחים".

ז'מצ'יקיביץ: "זה היה שיעור אמיתי, לא כמו שלומדים מהספרים. ניתנה לנו ההזדמנות לשמוע עדות חיה מהימים ההם של ניצולה מהעיר שלנו. אני מרגיש שטיפוח בית הקברות היהודי תרם לי באופן אישי, שהיתה לי הזכות לעשות מעשה שמחבר אותי ליהודים שחיו בעיר וגם לגרום לאניה שמחה".

האם המפגש הזה שינה את דעתך על מדינת ישראל?

"הוא עזר לי להבין שכולנו אותו דבר. כיום, אחרי שאני יודע אילו קשיים עברו אניה ובני משפחתה בפולין, אני מרגיש יותר קשור ליהודים ולמדינת ישראל. חשבתי שאתם עם דתי מאוד וחרדי, וציפיתי לראות את כל האנשים בלבוש דתי, וכשהגעתי לפה ראיתי שאתם רגילים. אתם מקבלים אורחים באופן חם מאוד, וזה ריגש אותנו. גם העובדה שאנשים רבים בארץ שלכם מדברים פולנית הפתיעה אותנו".

מדוע היה חשוב לכם לשלוח לאניה את התמונות?

מנהלת בית הספר, אווה צ'יזבסקה, שהתארחה עם תלמידיה בקרית ביאליק: "כשאניה דיברה, היא מאוד מאוד התרגשה, וראינו עד כמה חשוב לה הקבר שבו קבורים בני משפחתה ועוד יהודים. החלטנו לטפל בבית הקברות כדי שהיא תהיה רגועה ותדע שהאנשים פה, בפולין, יזכרו את הטרגדיה בכפר לנדז', בה נהרגו סבתה, הדוד שלה ויהודים נוספים".

מחזיקת תיק החינוך בעיר ראדומסקו, ליולטה פאל, שהשתתפה בראיון, סיפרה עד כמה השפיע המפגש עם אניה על התלמידים ועל העובדה שהם זוכרים את כל דבריה: "כשאתה לומד את ההיסטוריה מספר, אתה לא תמיד זוכר הכל, אבל כשאתה חווה כזאת חוויה של מפגש אישי עם ניצולת שואה מהעיר שלנו, אתה זוכר הכל".

בתום השיחה סיפרה פאל שבעלה של אניה, מרק, תירגם לפולנית ספר שנכתב על ידי הקהילה היהודית ועסק בחייהם של היהודים בראדומסקו לפני המלחמה, במהלכה ואחריה. הספר נשלח אליה, ובשנה הבאה ייכנס לתוכנית הלימודים בבית הספר. 

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן

מופיע בעלון: