title
title
title
title
title
title
מהעת הזו גליון 263

שלום רב לך קורא/ת יקר/ה

אנו עוברים ימים מאתגרים לחברה הישראלית.

ימים בהם לפעמים קשה "לראות את האור בקצה..."

אך אם נרצה, אם, נוכל לראות את האור

את האור הטמון בך, בו, בהן ובכולנו.

בואו ננסה כעת ומכאן גם הלאה

לחפש ואף למצוא אותו.

נכתב והופץ השבוע בפייסבוק –

אני לא יודע. זה לא נשלט.
אבל הדמעות זולגות.
הבן שלי כיכב כשחקן ראשי בהצגה של עמותת "שמחה לילד".
הוא היה מוגלי מספר הג'ונגל. ועוד איזה מוגלי.
מעולם מוגלי לא היה כל כך אנושי.
מעולם לא יצאתי בתחושה ש ה כ ל אפשרי.
שחלומות נועדו כדי שיממשו אותם.
ככה, עם הנכות, הוא 'שרף את הבמה'.
האישיות הכובשת שלו לימדה אותי, שוב, שאין דבר כזה, 'מוגבלות'.
וכשמוגלי שלי אמר שהג'ונגל הוא לא מקום לבני אדם, לא ידעתי אם הוא יודע שהוא גר בג'ונגל. שמצפים ממנו לצוד ולטפס
הם היו עצובים שהוא, הילד שלי, עובר לכפר בני האדם. אולי הם ידעו מה מצפה לו?
אולי הם הבינו שספר הג'ונגל הוא דווקא לחיות כנכה בחברת בני האדם?

ועל הבמה עמד אורי, בוגר בית הספר שניהלתי. אחד המדריכים. בחן, נתן לכל ילד וילדה תחושה שהוא הכי

ואז נגשה הבמאית, לספר על הכוכב. ואימא של ילד, מנהלת בית ספר לחינוך מיוחד נגשה לספר כמה הילדים בבית הספר שלה 'פורחים', יכולים לבטא עצמם בעקבות ההערכה החלופית. "בהתחלה כעסתי עליך. עכשיו באתי לבקש סליחה ולומר תודה" אמרה והלכה.

עוד יום שבו אופטימיות, תקווה ואמונה שיכול להיות פה טוב, מלווה אותי.

"אם תרצו אין זו אגדה" אמר הרצל, "אם תרצו"; "אם". והבן שלי רוצה. המון.
ואנחנו כולנו רוצים.
לא מוכנים שימשיכו לייאש, להפחיד, להסית, לשסות.
אנחנו יודעים שזו לא אגדה.
שנכים "ורגילים"; שכולם, עולים וותיקים; ספרדים ואשכנזים; לכולם יש חלום. ולכולם יש מקום.

עוד קצת ועוד אגדות תהפוכנה למציאות.

שמחה לילד
יחד נחליף כאב בחיוך.

אמן

שי פירון

התמונה של ‏שי פירון‏.

שבת שלום

גדי ליאון

העורך

גיל עוז

מופיע בעלון: