title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע גליון 262

פרשת וארא

פתיחתה של פרשת וארא ממשיכה דו שיח בין משה לקדוש ברוך הוא מסיומה של פרשת שמות.

באותם פסוקים, שוטח משה רבנו דברים לא פשוטים כלפי ריבונו של עולם: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּֽנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל־פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹֽא־הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ".

חכמינו נחלקו במדרש בנוגע לכוונתו של משה. לדעתו של רבי ישמעאל, אכן משה מתרעם על כך שהקדוש ברוך הוא לא מציל את בניו, כפשטו של הפסוק.

רבי עקיבא חולק ורואה את דבריו של משה כמורכבים יותר. כך הוא מנסח את תורף דברי משה:

יודע אני שאתה עתיד להצילם,

אלא מה אכפת לך באותן הנתונים תחת הבניין.

דברי רבי עקיבא פותחים פתח להבין שמשה לא טוען שהקב"ה נמנע מהצלת בניו. הוא אכן מכיר בכך שהגאולה מתקדמת, ושבסוף יהיה טוב. יחד עם זאת, גודל המבט הזה לא מונע ממנו לשים לב לאותם אנשים הסובלים והכורעים כעת תחת נטל הבניין (הפיזי – של ערי המסכנות לפרעה, והרוחני – של הגאולה ההולכת ומתקדמת).

המדרש ממשיך ומתאר שמידת הדין רצתה לפגוע במשה (לאור ביקורתו כלפי שמים), אך מכיוון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר, לא פגעה בו.

דברי רבי עקיבא (המושמים בפיו של משה) מלמדים אותנו את הרגישות שצריכה להיות לנו כלפי אלו המצויים תחת הבניין. במקרים רבים, דווקא כאשר אנחנו עסוקים בעשיה חיובית, בתהליכים של יצירה, בניה, התקדמות, גאולה ושמחה, דווקא כאשר אנחנו מונעים מאידאולוגיה בעלת מעוף ועומק, דווקא אז אנו עלולים להחמיץ את כאבם של אותם אלו הסובלים כעת משלבי המעבר, מאורכו של התהליך, מהמעקשים שבדרך. עלינו לפתח בעצמנו חושים וכישורים לשים לב לאותם הנתונים תחת הבניין, ולהשתדל (ולהתפלל) שגם הם, וגם עכשיו, יזכו לרווחה וישועה.

השבוע ציינו את יום פטירתו של האדמו"ר שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. אחד מהסיפורים המכוננים שסופרו עליו משתלב היטב בדברים אלו (הדברים מובאים מתוך מכתב שכתב הרבי האחרון מלובביץ', בשינויים קלים)

האדמו"ר הזקן, גר בביתו גם בנו (ממלא מקומו) רבי דובער, שכונה 'האדמו"ר האמצעי', והצטיין בכוחות התרכזות העמקה ודביקות מאין כמוהו. בעת לימודו או תפלתו לא היה מרגיש כלום מהמתרחש סביבתו.

פעם, בהיות אדמו"ר האמצעי שקוע בלימודו, בקרן זוית בחדרו היתה עריסה ובה תינוק, החל התינוק לבכות בתוך עריסתו, אבל אדמו"ר האמצעי לא הרגיש בדבר.

אולם, אביו, האדמו"ר הזקן, אף שדירתו היתה בקומה העליונה וגם הוא היה שקוע באותו שעה בלימודו, שמע צעקת התינוק. האדמו"ר הזקן הפסיק כמובן את לימודו, ירד ונכנס לחדרו של בנו, הרים את התינוק, טיפל בו והרגיעו והשכיבו בעריסה, ולא זז משם עד שראה את נכדו בשלוה.

ועדיין לא הרגיש רבי דובער לא באביו ולא בבנו. לאחר זמן ובשעת הכושר הוכיח האדמו"ר הזקן את בנו בהסבירו אשר לא זו הדרך להיות שקוע בעניני לימוד וכו', עד כדי כך שאין שומע קול ילד בוכה.

נשתדל לשמוע קולו של ילד בוכה, גם כאשר אנו מרוכזים במעשים גדולים וחשובים לעין ערוך.

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רבה של טירת-צבי