title
title
title
title
title
title
מהעת הזו גליון 262

שלום רב לך קורא/ת יקרה/ה

מעשים קטנים שבכל יום
"עושים לנו את היום", אומרים החברה'.
חיוך, עשייה, יצירה וסתם מפגש נעים,
כל אלה מתרחשים דבר יום ביומו
אצלנו בבית גיל-עוז.

אני מזמין אותך
לבוא להכיר ולהצטרף למעשים הללו
ולהצטרף לביתנו.

כותב אלמוג בהר:










































ועוד מעשה גבורה קטן אך למעשה גדל:

"ואותו אדם
הטביע בשעווה הרכה
של מוחי
את אסונו.
ולא נמצא עוד אור
כי אור הנשמה
ברח עמוק עמוק".
(מתוך שירה של זלדה — "השתתפות בצער")

חצי שנה חלפה מאז נרצח מלאכי שלנו.

מלאכי מוטבע בשעווה הרכה של ליבנו ושל עוד לבבות רבים בעם ישראל. הוא הטביע את חותמו בדרך של אהבה, קרבה ואור גדול. מלאכי זכה לחיות מתוךחיבור גדול לאנשים רבים, דומים ושונים ממנו, ואהב את הבריות אהבה פשוטה, נקייה ואמיתית. הוא שירת בצבא, למד באוניברסיטה, התקבל לעבודה מכובדת שרצה בה מאוד, שיחק כדורסל, ובכל אשר עשה האמין ברוח האדם וביחד המחבר אותנו זה לזה.

הרבה אני חושבת מאז - איך אוכל להמשיך ולהנכיח את דמותו, את מחשבתו ואת עשייתו של מלאכי בעולם הזה, בארץ הזו, המפולגת, השסועה והמדממת. רצוני העז הוא להמשיך בשמו ועבורו להגביר חיבורים בינינו ולהזכיר לכולנו מאין באנו ולאן אנו הולכים. להמשיך לצעוק בקול גדול שרב המשותף על השונה — ושבסופו של יום כולנו שואפים אל אותם הדברים הפשוטים. שקט, שלווה ובריאות ליקירינו.

כששמעתי שלשמו ולזיכרונו של בני חובר הרג חפים מפשע - ברח אור נשמתי עמוק־עמוק. יותר משכעסתי, כאבתי. הצטערתי מאוד שבנים מבני עמי, בהנחה שאכן כך הם פני הדברים, הגיעו למקום איום ונורא כזה. שיש בינינו כאלה שחושבים שרצח הוא פתרון. שרצח ונקמה הם בכלל אופציה. מלאכי הוא שם נרדף לטוב ולאהבה. לא לרצח, לא לנקמה.

ונכון שיש תסכול גדול, ונכון שרוצחים בנו כמעט יום־יום והאופק לימים שלווים יותר לא נראה קרוב. ונכון שמתוך תסכול עמוק אדם נדחף לעיתים למעשים קיצוניים, אבל בשום פנים ואופן אין הצדק לרצח חפים מפשע. בטוחה ויודעת אני שבסביבתי הקרובה במשפחה וביישוב או בסביבתי הרחוקה, בחברה שממנה באה אני, אין מי שייתן "הכשר" למעשה נורא שכזה.

מעומק ליבי אני מקווה ומייחלת שאף על פי כן ולמרות הכל נצליח לצאת מחוזקים מהשבר. תקוותי שלא בקלות יפסלו ציבור שלם על סמך מעשה של מעטים קיצוניים. שיבינו שאין הקומץ מעיד על הכלל.

עם אחד אנחנו, וכדי להגיע לעוצמה הייחודית לנו עלינו לחיות דרך המשותף שבנו. עלינו להחליט להאמין. אין פריבילגיה להתייאש. פרצופינו שונים ודעותינו שונות, אבל רק כשהפסיפס האנושי הזה ילמד לחיות יחד, נוכל לעמוד באתגרים המורכבים שניצבים בפנינו. ומתוך היגון, והזיכרון והליבון והלימוד, עוד ישוב אור הנשמה עמוק־עמוק.

שרה רוזנפלד
(אימו של מלאכי רוזנפלד ז"ל, על מותו נקמו מציתי משפחת דוואבשה)

שבת שלום

גדי ליאון
העורך
גיל-עוז