title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע גליון 261

פרשת שמות

לאחר ההתגלות בסנה, שולח הקדוש ברוך הוא את משה להוציא את בני ישראל מארץ מצרים. משה מנסה להשתמט מהשליחות, ובין השאר טוען 'וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'. תגובתו של ה' היא בנתינת שני אותות – המטה ההופך לנחש ואחריו היד המלבינה וחוזרת לעצמה, ובנוסף להם, 'אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה', הרי שישנו אות נוסף – 'וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת'.

לכאורה נראה כי האותות אמורים לשכנע את בני ישראל להאמין בנבואת משה, אך הרמב"ם, שיום פטירתו חל השבוע (כ' בטבת, לפני 811 שנים), טוען אחרת. הוא רואה את האמונה הנשענת על אותות ומופתים כאמונה לא מבוססת, שהרי 'המאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף'. אמונם של בני ישראל בנבואתו של משה נשענת, על פי הרמב"ם, על מעמד הר סיני:

ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים...

מעמד הר סיני, שבו נכחו כל בני ישראל, הוא התשתית לאמונה בנבואת משה, ולא האותות והנסים.

לאור זאת, מסביר הרמב"ם את הכתוב בפסוקי פרשתנו באופן שונה ממובנם הפשוט, ואף מסדרם כפי שהם מסופרים בתורה.

לדברי הרמב"ם, לאחר שנתן הקדוש ברוך הוא את האותות חשש משה שבני ישראל לא יאמינו לו (שהרי לא ניתן לבסס אמונה מוצקה על נסים ומופתים), ואז נעץ הקדוש ברוך הוא את האמונה במעמד הר סיני:

ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב והיה נשמט מלילך .

ואמר והן לא יאמינו לי, עד שהודיעו הקדוש ברוך הוא שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים, ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה ולא ישאר בלבם הרהור,והוא שהכתוב אומר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה.

ההשלכה של דברים אלו על פי הרמב"ם נוגעת לנביאים שאחרי משה ולדורות הבאים:

נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה...

הרמב"ם מבסס את היהדות והאמונה בנבואה על מעמד הר סיני, על חוויה שיש שלושה רכיבים שמכוננים אותה. האחד – החוויה האישית של כל יהודי ויהודי. העמידה נוכח הקב"ה לא עוברת דרך מתווכים, דרך קוסמים ומכשפים, ואף לא דרך נביא כזה או אחר. החוויה היא של 'עינינו ראו ולא זר, אוזנינו שמעו ולא אחר'. הרכיב השני משלים את הרכיב הזה, והוא ההיבט הציבורי והקולקטיבי. מעמד הר סיני איננו אות של אדם אחד, גדול ככל שיהיה, אלא אירוע בו נוכח כל העם וחווה התגלות משותפת.

הרכיב השלישי הוא המצווה. המחויבות לתורה, להלכה ולמעשים היא המסמנת את המרחב היהודי, ורק מחויבות זו מייצרת את ההקשר שמתוכו נאמן אדם הטוען לנבואה ולחידוש.

שלושת אלו - האמון בחוויה האישית של כל אדם, המודעות לכך שהעם כולו זכה בהתגלות והמחויבות לתורת משה ולהלכה – הם המייצרים את המצפן שלפיו יודעים אנו האם להאמין למדבר בשם ה'.

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רבה של טירת צבי