title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע גליון 260

פרשת ויחי

לאחר פטירת יעקב אבינו, ניגשים בניו אל יוסף אחיהם בחשש גדול, ומספרים לו על צוואת יעקב להם: 'אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: 'אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי רָעָה גְמָלוּךָ'.

יוסף מגיב בבכי ובהתרגשות, מבטיח לאחיו כי ידאג להם ולמשפחותיהם, מנחם אותם ומדַבֵּר עַל לִבָּם.

גדולתו של יוסף במעמד זה מלמדת על ענוותנותו (על אף שהיה משנה למלך מצרים, ובכוחו לעשות כטוב בעיניו, זוכר יוסף ואומר 'הֲתַחַת אֱלֹוהִים אָנִי?'), כמו גם על אמונתו בהשגחה – 'אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹוהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב'.

נראה כי הענווה והאמונה של יוסף משתלבות ביכולתו לשכוח, לסלוח, ולהתחיל מחדש.

פעמים רבות אנו תקועים בטינות העבר, בתסכולים ישנים, בקבעונות שקשורים למחשבות קודמות, ומשום כך לא מצליחים לסלוח (גם לא לעצמנו...), ולהתקדם ולהתחדש.

שמעתי סיפור מר' דוד פוקס, משמו של ר' חיים קרויזוירט שנפטר ביום זה לפני 14 שנים. הר' קרויזוירט היה מתלמידי החזון איש, ורב העיר אנטוורפן. ר' חיים סיפר על מחבר הספר 'קצות החושן', הרב אריה לייב הלר (שגם הוא נפטר השבוע, לפני קצת יותר מ20 שנים), ועל המיוחד בו שהביא לספרו להיות מחשובי הספרים הלמדניים שנכתבו, ולהתקבל ולהתפרסם בכל העולם בצורה חריגה לאותם ימים.

יהודי אחר שכתב ספר, שם לב שספרו לא התקבל כמו 'קצות החושן'. הוא כבש את רגשי הכבוד ונסע לביתו של ה'קצות', דפק בדלת ואמר: 'ילמדנו רבנו, הרב כתב ספר וכולם לומדים אותו, ואני כתבתי ספר גם על חושן משפט ולא לומדים אותו'.

ה'קצות' עם מידת הענווה שלו אמר לו: אני כתבתי ספר קל ופופולרי, ולכן לומדים אותו, אבל אתה כתבת ספר עמוק ומסובך ולא כל אחד מסוגל...

היהודי התעקש, והפציר ב'קצות' לעזור לו, כדי שאולי יוכל לשפר את כתיבתו ולהוציא מהדורה מתוקנת.

לא היתה ל'קצות' ברירה. הוא שאל את היהודי על סדר היום שלו, וכשזה ענה לו ה'קצות' השתומם. היהודי בקושי ישן, לומד מהבוקר עד הלילה וכל הלילה.

אמר לו ה'קצות': אינני יכול להציע לך ללמוד יותר, הלוואי שהייתי יכול להתמיד כמוך, אבל אמור לי: מהן השעות המוצלחות ביותר שלך ביממה?

היהודי ענה לו: 'למרות שאני ישן מעט, בבוקר הראש שלי צלול. אלו שעותיי הטובות ביותר, והאמת היא שאת רוב הספר כתבתי בשעות הבוקר'.

אמר לו ה'קצות': אמנם אני ישן יותר ממך, אבל גם אצלי שעות הבוקר הן השעות הטובות ביותר. לכן, בבוקר, כשהראש שלי צלול, אני עובר על מה שכתבתי אתמול ומוחק את הרוב...

היכולת לומר 'אולי טעיתי' לא מצביעה רק על ענווה, שוודאי שהיא חלק מהסיפור. יש כאן גם חיפוש נוקב אחרי האמת. החיפוש והחתירה אחרי האמת, אחרי הדבר הנכון, בצירוף עם היכולת להשיל את הגאווה שבדרך כלל מאפיינת אותנו וגורמת לנו להתאהב במה שחשבנו אתמול, אלו פתחים לשינוי, להתחדשות.



שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רבה של טירת-צבי