title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים גליון 260

תמונה אחת- וזה כל הסיפור

יש רגעי הוד וחסד בחיים, בהם כל החיים ומשמעותם והיקום כולו נראים ונצבעים באור אחר. אור נגוהות יהודי של נצח ישראל שאין דומה לו בתולדות האנושות.

אתמול, בקיבוץ יבנה היה רגע שכזה.


חנה ושרה טסלר. שתי אחיות שזה 74 שנים שידיהן אוחזות זו בזו ולא מרפות. מצילות זו את זו. מאכילות זו את זו. מתרפקות זו על זו. מגוננות זו על זו. תומכות זו בזו. במחנות ההשמדה, בעבודות הפרך, במצעדי המוות, בקור המקפיא ובשרב הקופח. בעליה לארץ ובעשרות השנים בקיבוץ יבנה- הולכות שתיהן יחדיו. אוחזות זו ביד זו ואינן מרפות לרגע.

הן איבדו את כל עולמן. את יקיריהן,את ביתן ואת משפחתן- אך לא את אמונתן, ולא את חיוניותן ומרצן, לא את מאור פניהן, ולא את תקוותן ושמחת חייהן.

זכו לגדל ביחד משפחה לתפארת. ילדים, נכדים ונינים מהמשובחים שבבניה ובפרותיה של ארץ ישראל. אנשי צבא בכירים ואנשי חינוך, חקלאים ואנשי תורה ועבודה. העידית שבעידית.

אתמול- שתיהן נושקות לתשעים ב"ה, הן שוב אוחזות זו בזו ולא מרפות. אלא שאתמול הייתה זו צעדה מסוג אחר. צעדת החיים. ריקוד של תורה. אתמול צעדו שתי האחיות המופלאות הללו בשבילי הקיבוץ בתהלוכת הכנסת ספר תורה אותו תרמו לבית הכנסת בקיבוץ יבנה, מוקפות בעשרות צאצאיהן, ומאות אוהביהן ומכריהן.

היה צריך להיות שם על הדשא בקיבוץ, כדי להבין במובן הכי פשוט והכי טהור של המילה מה זה נצח ישראל ומה הפירוש הכי פשוט והכי טהור של שלושת המילים 'עם ישראל חי'.

תמונה אחת- וזה כל הסיפור.

אבי רט

ובאותו הסיפור מדבריו של הרב אילעי עופרן רב הקיבוץ:

תראו את תמונת הניצחון הזו - רגע אחד שמספר את כל הסיפור:
שרה בצד אחד, חנה בצד שני, בן אחד מחבק ספר תורה. בן אחר מחבק תינוק. בן שלישי מחבק את אמא...

אף פעם לא חשבתי שאפשר להתרגש מהופעה של מקהלת הרבנות הצבאית.
אתמול זה קרה לי. עד דמעות...


האחיות חנה ושרה טסלר, חברות קבוצת יבנה, שורדות אושוויץ, אודים מוצלים מאש, הכניסו ספר תורה לבית הכנסת בקיבוץ לזכר בני ובנות משפחתן שנספו בשואה.
בערב יום הקדיש הכללי, יום הזיכרון לחילול השם הגדול בהיסטוריה, התכנסנו ברוב עם, יחד עם משפחתן העצומה, לערב של קידוש השם. "רק 76 שנים חלפו מאז שפרחו האותיות באוויר בשרפת ספרי התורה בליל הבדולח, ועד לכתיבתן מחדש בספר הזה" תאמר אח"כ אחת הנכדות, ראשת אולפנה, בדברים שתישא בבית הכנסת.
כשהן צעדו עם הספר תחת החופה לבית הכנסת, מוקפות במעגלים אדירים של שירה וריקודים, לא יכולתי להפסיק לחשוב על הפער שבין הצעדות שצעדו על האדמה הארורה ההיא, לצעדה שהן צועדות על האדמה המקודשת הזו.
ונכנסנו לבית הכנסת, ושרנו "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך", ופתאום קיבלו המילים הללו משמעות אחרת לחלוטין. והנחנו את הספר על הבימה, ואחד הבנים, טייס חיל האוויר, תת אלוף בצה"ל - קרא מתוכו בקול חנוק: "זכור את אשר עשה לך עמלק", ולא היה בנו אחד שלא התכווץ מהצמרמורת.
את הערב ליוותה מקהלת הרבנות הצבאית, גוף שבד"כ זוכה ללא מעט ציניות מזלזלת, אבל אתמול שירת המקהלה הזו הייתה נראית לי נס גלוי - מי היה מאמין שיהיה צבא? מי היה מאמין שתהיה בו רבנות? מי היה מאמין שנוכל להרשות לעצמנו להשקיע משאבים במקהלות? והם שרו ואנחנו בכינו נהרות.
"
פקוד יפקוד אלוהים אתכם" נקרא בשבת הקרובה את הבטחתו של יעקב אבינו לבניו עם ירידתם לגלות. "כי פקד ה' את חנה" כתוב בספר שמואל, ובבראשית נאמר "וה' פקד את שרה".
אשריהן שזיכו, אשרינו שזכינו


ראש הטופס

תחתית הטופס