title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים גליון 259

סבתא

כשיצאה סבתא שלי חיה מאושוויץ (חיה הוא שמה) היא שקלה 23 קילו. קצת פחות מהבת הקטנה שלי היום. שלד אדם מהתמונות של יד ושם. רזה. קטנה עם מבט מבועת בעיניים ומספר על הזרוע.

אצלנו במשפחה מכירים את המספר הזה ממש טוב. כל כך טוב עד שיום אחד כשצעקתי מהחצר לבן שלי שהיה בבית מה קוד הנעילה לשרשרת האופניים. הוא ענה 76693. אלו חמש ספרות ידועות. קוד למציאות שטבועה בנו.

סבתא נולדה בשנה שבה פרצה מלחמת העולם הראשונה ב 1914 בעיירה קטנה בגליציה בשם נרולה.

הוריה עברו איתה לבלגיה וחיה למדה לתפור פרוות למעילים. מלחמת העולם השניה פרצה בשנת 1939 כשחיה הייתה בת 25 ובלגיה נכבשה שנה לאחר מכן. את בעלה הראשון שהיה בעסקי פרוות פגשה בתחילת המלחמה ואחרי החתונה מצאו מסתור בבית משפחה מקומית.

כשאבא שלי רואה את אחד הנכדים שלו בסיטואציה של שובבות, תעוזה או גבורה כמו קפיצה ממפל גבוה או סיום קורס קצינים הוא מספר על סבא שלו. אותו סבא שמת מפחד. באמת אבל. החיים במחבוא, בדאגה תמידית שהגרמנים יתפסו אותו או מי ממשפחתו גרמו לו למוות פתאומי. ואבא מסיים תמיד, איך הארץ הזאת מצמיחה דור של גיבורים.

בשנת 1941 תוך כדי המלחמה, ילדה חיה את ביתה הבכורה מלכה. כמה חודשים לאחר מכן נתפס בעלה והתבקש לסייע לצבא הנאצי בתפירת אפודות. הוא סירב ונלקח למחנה ההשמדה. חיה נותרה עם ביתה בדירת מסתור ששכנה מעל בית קפה, אך לא לזמן רב. באמצע סעודת ראש השנה הנוצרי השתכר אחד מהסועדים בבית הקפה וגילה לסובבים כי יש יהודיה בקומה למעלה. בעל הבית נבהל וגירש אותם באמצע הלילה. סבתא מצאה מסתור בעיירה אחרת. בתנאים קשים מאוד עד שהלשינו עליהן. חיה נעצרה ומלכה הקטנה נשלחה למוסד בו גידלו תינוקות למטרות תעמולה. סבתא שלי נלקחה לאושוויץ.

כשנולד לסבתא הנין הראשון, אמרה בלחש ״מנגלה. ניצחתי אותך. יש לי נין בארץ הקודש״.

לפני שנה וחצי חגגנו לסבתא יום הולדת מאה. התמונה שצילמנו בכינוס המשפחתי ממסגרת מארג של פנים צעירות ומבוגרות. עגלות ילדים ומנשאי גב. התמונה צולמה במוצאי השבת שארגנו לכבודה כך שכולם לבשו לבן וכולם מחייכים. את התצלום תלה אבא על קיר חדר העבודה שלו כשהמשפט על מנגלה כתוב בתחתית התמונה.

על השנתיים בהן הייתה סבתא באושוויץ אינני יודע הרבה. שמעתי רסיסי מילים וצלילי שמועות על דברים נוראים ואיומים. כאלו שקשה להעלות על דל שפתיים. סיפורים שהופכים מאמינים לכופרים גמורים. שנתיים שצריכות היו להפוך אותה לאדם מר ושבור.

אך סבתא שלי הייתה אדם אוהב ומפנק. שמח ובעלת עין טובה. דומה שהרוע לא הותיר בה את חותמו והמספר החקוק על ידה לא צרב את נשמתה. רק מדי פעם הציצה אליי המלחמה דרך עיניה של סבתא. כך כשהגעתי יום אחד עם מדים לביתה. ניגשה אליי בהתרגשות חיבקה אותי ונישקה-

את המדים שלי.

ואז לפתע ראיתי אותה עומדת. מעליה עומד קצין עם מדי זית וצלב קרס על זרועו. הבנתי שלא יכלה לקוות אפילו שיום אחד נכדה יהיה תמונת המראה ההפוכה. 76693 הכחיל אליי כמספר אישי המספר מזרועה.

ז׳ה סווי טר׳ה פייר דה טוואה. צרפתית במבטא פולני. אני מאוד גאה בך. האם חלמה אז על נכדים שהם מפקדי גדודים בצבא ההגנה לישראל? האם דמיינה נערות קלועות צמה ששרות בסעודה שלישית בעיניים בורקות על רקע שקיעה בהרי יהודה?

כשאבא שלי מתפלל כחזן בבית הכנסת את תפילת יזכור לנרצחי השואה. הוא לא מסוגל להגיד את המילים ״שהלכו כצאן לטבח״.

בימים האחרונים של המלחמה יצאו הנאצים עם האסירים לצעדות המוות. המסע ממחנות ההשמדה על מנת להתרחק מצבאות בנות הברית בן עשרות קילומטרים ביום בו צעדו אנשי המחנות ערומים למחצה. חולים ומטורפים מרעב- בשלג.

חיה הקטנה סחבה ועודדה את שתי חברותיה החולות במסע הנורא. כושלת בעצמה אך כפי שציינו חברותיה אחרי המלחמה. בעלת כוחות בלתי מוסברים. יום אחד תוך כדי צעידה החליטה לעשות מעשה. היא דחפה את חברותיה לבור מושלג בצד הדרך ונשכבה עליהן. הטור המשיך לצעוד. והן ניצלו.

במקביל לבריחתה של סבתא, ימים ספורים לפני שנשלחו הילדים במוסד הגרמני להשמדה. פשטה המחתרת הבלגית על המוסד ושחררה את הילדים. מלכה ביניהם.

יום אחרי שסבתא נפטרה. יצאנו לריצה ארוכה. אחי ואני. פתאום חשנו אותה איתנו. מלווה בדמותה הקטנה והאלגנטית את הנכדים שלה רצים לאורך בקעת בית נטופה. חשים כוח נוסף בכל צעד. גנום של צעידה הורישה לנו האישה הקטנה. כשהייתה בחיים ראינו רק את צעדיה הקטנים מטופפים בדירתה הקטנה והנקייה עד כדי שיגעון. רק אחרי שמתה חשנו את כוחם של פסיעותיה.

חיה שהתה במחנה מעבר יחד עם אלפי ניצולים במשך מספר ימים, כאשר אחת מיחידות הצבא של בנות הברית נכנסה למחנה. באחת המחלקות היו מספר רבנים יהודים צרפתיים שעמדו בזעזוע אל מול שלדי האדם שהתגלו לעיניהם. אחד מהם. איש אציל נפש במיוחד, אמר לחבריו בהתרגשות. הקדוש ברוך הוא זימן לידינו מצווה להציל נפשות בני עמנו. זהו צו השעה לשאת אישה מהניצולים ולהמשיך את זכר הנספים. נבחר לנו אישה ונקיים צו זה. בחר לו הרב את הניצולה הקרובה אליו- אישה בעלת שיער אדום קצוץ ונשא אותה לאישה. כך עשו גם חבריו.

מלכה עלתה ארצה והתחתנה, וגם אבא שלי עלה לארץ בגיל 15, כשהוריו נותרים בבלגיה. אלו, נהגו לבקרו אחת למספר חודשים. באחד הביקורים לקח אבי את סבתא לחתונה יהודית ישראלית. שתכיר את המנהגים והמציאות כאן בארץ. בחתונה סיפר אבי החתן. הרב זיני. שאת אשתו הוא פגש באושוויץ ונשא אותה כצו המשך לעם היהודי. סבתא חיה הסתכלה על אשת הרב בשתיקה ורק אחרי החתונה. בדרך הביתה אמרה לאבי. היא הייתה לידי. שם במחנה. הג׳ינג׳ית הזאת...

בשבוע שעבר פגשתי ליד פינת הקפה את אל״מ דוד זיני. הנכד של הג׳ינג׳ית בכנס הפיקוד הבכיר של צה״ל. אתה יודע אחי. אמרתי תוך שאני מעביר לו שקית סוכר. שהסבתות שלנו מכירות עוד מאושוויץ?!

עם שחרורה, סבתא אושפזה בבית חולים למשך שבעה חודשים ורק אז חזרה לבלגיה לבית אותו עזבה שם גילתה לתדהמתה כי אחותה שניצלה, הצליחה לאסוף את ביתה מלכה מאנשי המחתרת והאם וביתה התאחדו.

אחרי שנה. הכירו לחיה את מרדכי ואך. סבי, אף הוא שכל את בת זוגתו במלחמה. נותר עם בן אחד ורצה להקים בית חדש. הם התחתנו בשנת 1946 וחיכו שנתיים לילד. הרופאים שבדקו את חיה אמרו לה שאפסו סיכוייה ללדת עקב הנזקים הגופניים שחוותה באושוויץ אך למרבה הפלא. שנתיים לאחר מכן הרתה סבתי וילדה את אבי. שלום.

סבא וסבתא שלי עבדו בבלגיה קשה מאוד כדי לפרנס את עצמם ולחסוך כסף לעתידם ולעתיד ילדיהם. מלכה ואבי- שלום עלו ארצה וסבא מרדכי הקים עם בנו בית מלאכה לתיקי עור וייצר במומחיות תיקי עור. סבי היה שר. כל זמן העבודה היה קול הבריטון שלו מטפס מהחנות במעלה המדרגות ומסתלסל באוויר עד שהגיע לחדרו של אבא שלי. סבתא לעומת זאת, הייתה שותקת. שתיקה עדינה ועקשנית.

כך שעל עולמו של אבא שלי הגנו חומות של שתיקות ושירים ביידיש.

מאז, אצלנו במשפחה כולם שרים. בקולות. ילדים והורים. אחים ואחיות. באיזשהו מקום טבועה בנו הכמיהה לשיר הרמוניה. החיים והשירים צמחו מגזע אחד מפותל והשתרגו לעשרות קולות וענפים.

בשנת 67׳ עם פרוץ המלחמה. שימש סבי כסגן מנהל המגבית היהודית בבלגיה. יום אחד שאלה אותו המנהלת. מדוע תרמת כך וכך אלפי פרנקים למדינת ישראל. יש סיבה לסכום? גימטריה של משהו או תרומה לזכר נפטר. השיב סבא בפשטות. לא. זה כל מה שיש לי בחיסכון. כשסבתא חיה שאלה למה תרם את כל הכסף, הרי לא נותר להם פרנק אחד של חיסכון ענה סבא. אם אין מדינה. בשביל מה לנו חיים?



סבא וסבתא ואך עלו ארצה ולילדיהם מלכה ושלום בשנת 1974. מעט אחרי מלחמת יום הכיפורים. ברית המילה הראשונה שחוו בארץ הייתה שלי. גולן חיים.

אבא שלי נלחם כטנקיסט במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. כשנפגע הטנק שלו ממוקש סורי. נטש הצוות והסתתר בין סלעי הרמה. שם תחת אש תופת. נשבע אבי שאם ייצא בחיים מהמלחמה. יקרא לבן שלו גולן חיים וכך נולדתי אני. ילד ישראלי רגיל.

בן ונכד לסיפור לא רגיל.

לפני חודש הלכה סבתא חיה לעולמה. בבית העלמין שכבה על האלונקה עטופה בטלית, אישה קטנה ורזה בת מאה ואחת וחצי.

סביבה עמדו שני ילדיה. מלכה ושלום. למלכה 12 ילדים ולאבי 11. בסך הכל 23 נכדים. אחד על כל קילוגרם.

כמאתיים נכדים וצאצאים, כמוני.

וכולם שרו לה. אשת חייל מי ימצא...

עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון.

גולן ואך

ומתוך הפייסבוק כפי שפורסם ב- 20-11-15

לפני כשבוע וחצי, בתאריך הסמלי ביותר לאישה עם כוחות חיים נדירים- כ"ח לחודש חשוון, סבתא חיה שלנו נפטרה והיא בת למעלה מ- 101 שנים.
סבתא חיה, אמא של אבא שלום, נולדה בפולין בשנת 1914. פיסת חיים ענקית של היסטוריה נכחה איתנו פה ונשאה בתוכה את כל עומק המשמעות של צמד המילים שואה ותקומה.
לסבתא, שיצאה מאושוויץ במשקל של 23 ק"ג בלבד, נאמר כי לא תוכל ללדת עוד ילדים מלבד ביתה שנולדה לפני ימי המחנות.
סבתא לא נכנעה לשכול, לזכרונות ולריק האינסופי שמילא את עולמה. ניערה את עפרה ונאחזה בחיים.
סבתא חברה לביתה הקטנה- מלכה ועשתה ככל שיכלה, להעניק לה בית שצילו יוטל מעץ מלבלב ולא מענני אפר.
וכשבנתה בית עם סבא מרדכי ז"ל- רחמים נוספים נשטפו לחייהם וברחמה- חיים חדשים נבטו.
כשאבא מדבר בהופעות על סבתא חיה (עוד בחייה)- הוא מסיים באומרו- "אימי יצאה מאושוויץ במשקל 23 ק"ג בלבד. לאחותי יש 12 ילדים ולנו , לליאת ולי- 11..."
לפני כשנה וחצי, התכנסנו כל צאצאיה של סבתא, לשבת משפחתית שכל כולה חיה. כל כולה חיים. סבתא אמנם נשארה בביתה כי מצבה לא אפשר לה להגיע, אך השבת היתה מלאה בה. בסיפורים על העין הטובה, למרות הרוע שניסה להשחיר ולקלקל. בסיפורים על האלגנטיות ואהבת האסתטיקה והיופי שבכל חפץ, ילד וכביש בארץ ישראל. אפילו יכולנו להריח את כל המטעמים שבישלה ודאגה שכל ילד ונכד יאכל וייהנה...
בשבת נכחו למעלה ממאתיים צאצאים.

בלוויה של סבתא חיה נכחו אוהביה ומוקיריה. אלו שנוכחותם בסיפור החיים לא נראתה מציאותית ואפשרית, אבל בזכות אישה קטנה- ענקית, זוכים לחיות פה, בארץ ישראל , ובעורקיהם זורמת הוודאות בעוצמות החיים של עמנו, שגם אם נראה לפעמים כמצומצם ושדוף- עוד יקום ויתחזק, יתנער מעפר וייבנה, ויגדל. ויפרח.
כשהסתכלתי על סבתא, עטופה בטלית, במרכז החדר, מוקפת בצאצאיה ואוהביה, שרים לכבודה את המזמור- "אשת חיל מי ימצא", כמעט ראיתי אותה עומדת שם, נבוכה מכל האנשים שהגיעו לכבודה. תוהה לעצמה מתי כל זה קרה.. הן רק לפני רגע... ועכשיו- החדר מלא שירה. כולם בריאים וחזקים . משפחות שלמות בארץ ישראל. ולובשי מדי הזית שנושאים אותם בגאון..


תודה סבתא אהובה