title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע גליון 258

"פרשת מקץ"

פרשתנו מתארת את רגעי המפגש של יוסף ואחיו, אחרי עשרים ושתיים שנים של נתק, כאשר הם חיו בחיק משפחותיהם, בעוד הוא נמכר לעבד, נכלא בבית הסוהר, וכעת משמש כמשנה למלך מצרים.

התורה מתארת שיוסף רואה את אחיו ומכיר אותם, ומציינת את ההבדל בין יוסף לבין אחיו: 'וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ'.

המפרשים השונים מסבירים את השוני בין יוסף לבין האחים, את הפער בין העובדה שהוא הכיר אותם לבין התיאור שהם 'לֹא הִכִּרֻהוּ'.

יש מחכמינו שהסבירו שהדבר נעוץ בזקן שגדל על פניו (שהרי נפרד מהם בהיותו בן 17, ללא חתימת זקן). יש שציינו את שמו ולשונו שהשתנו (חזקוני) והרשב"ם אף הוסיף שאת קולו כלל לא שמעו, כי דיבר עימם בעזרת מתורגמן. לרמב"ן תוספת ביאור, המדגישה את הקושי שלהם לזהות בשליט המצרי שמולם את אחיהם שבתודעתם היה עבד שנמכר לישמעאלים.

הסברים אלו נשענים על פער מציאותי בין יוסף לבין אחיו. מכיוון שהם לא השתנו במראה פניהם, לא שינו את שמם ושפתם, דיברו בקול ליד יוסף ונשארו במעמדם, הרי שקל היה ליוסף להכיר אותם. לעומת זאת, התנאים המציאותיים ביחס ליוסף היו אחרים, ועל כן הם לא הכירוהו.

בעבר שמעתי בשם אחד מבעלי המוסר כיוון אחר, שמניח כהנחת מוצא שבמבט פשוט האחים אכן היו מזהים את יוסף, על אף שבע-עשרה השנים שחלפו, על אף הזקן, ולמרות הבגדים והמעמד החדש שלו.

יתירה מכך, ה'אור החיים' הקדוש מעיר דבר שמוכר לנו מחיי היומיום, ולפיו כאשר אדם מתבונן בחברו ונזכר בהיכרותם, היזכרות זו עצמה מעוררת את הזולת להיזכר בו:

ומטבע אנושי כשתיוולד הידיעה בלב אחד מהשנים גם בלב השני יתעורר בחינת הזיכרון

כי הלבבות יגידו סודות נעלמים כאומרם (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם,

וידקדקו בעיניים במצח בדיבור והידיעה הולכת וגדלת עד שישלים הבחון,

אף על פי כן מודיע הכתוב שהם לא הכירוהו...

אם כן, האחים אמורים היו להכיר את יוסף, וזיכרונם אמור היה להתעורר באופן טבעי, למצער בעקבות זיהויים על ידי יוסף.

אלא שהאחים לא רצו להכיר את יוסף. המשמעות של ההכרה בעובדה שיוסף הוא העומד מולם כרוכה היתה בלקיחת אחריות ובהודאה בחטא, בהיזכרות לא רק באחיהם הצעיר, אלא גם במעשה הנורא שעשו, ומנגנוני ההגנה הפנימיים שלהם מנעו מהם להכיר במה שצריכים היו לשים אליו לב מיד – שזהו יוסף.

דומה כי נוכל ללמוד לחיינו מפסוק קצר וטעון זה. במקרים רבים העולם מתגלה לנו בפשטותו. מבט מפוכח ונטול פניות ילמד אותנו מי ומה ניצב מולנו. אף על פי כן, כשההשלכות של ההתבוננות הנקיה בעובדות מטילות עלינו אחריות (ועל אחת כמה וכמה אשמה), הרי שאנו נוטים להתכחש, להדחיק ו'לא להכיר'.

נשתדל לזקק ולזכך את ליבנו, ליישר את עינינו, ולחדד את הכרתנו – כדי להיות מהמיטיבים לחוש, מהמדייקים לראות ומהכנים להכיר – גם (ואולי בעיקר) כאשר ההכרה כרוכה בקריאה לתיקון ולשיפור של מעשינו.

שבת שלום וחנוכה שמח, הרב אורי ליפשיץ, רבה של טירת-צבי