title
title
title
title
title
title
משב רוח גליון 257

"נרותי הזעירים, מה רבו הסיפורים..."

כילדים, כהורים, כמורים, כסבים – חווינו את שמחת חג החנוכה לצלילי שיר זה.

אליהו הכהן, חוקר שיר הזמר העברי, מתחקה אחרי גלגוליו של שיר זה במאמרו (אריאל191, תש"ע):

"השיר מבטא כסופים לימים עברו ומבעד לאורם המרצד של נרות החנוכה צפים ועולים סיפוריו של עם שהייתה לו פעם ארץ מולדת ובה חי ופעל.

השיר, בן מאת השנים, הושר במקורו ביידיש בפי מיליוני יהודים ברחבי אירופה, שרובם נספו בשואה, ובמאות קהילות יהודיות באמריקה. בארץ הוא מושר זה כארבעה דורות ונחשב לאחד האהובים שבשירי חנוכה.

מחבר מילות השיר, מוריס רוזנפלד, (1862-1923) יליד העיירה בוקשה שבפלך סובאלק, אז פולין, היגר לארה"ב והיה לעיתונאי ולאחד מחשובי המשוררים היהודים ביידיש" (אליהו הכהן).

במאמר עומד אליהו הכהן על גלגוליו של השיר, אשר בחו"ל הסתיים באנחה ובסימן שאלה לגבי גורלו של העם- אך כאן בארץ, הביעו המעבדים השונים את התקווה הגדולה בסיום שורות השיר.

להשוואה מצורפים בפניכם שני תרגומים ועיבודים שמביא אליהו הכהן במאמרו, וכן מילות הסיום למאמר המעמיקות את המחשבה לגבי התוכן המופלא של "שיר לחנוכה".

"האורות הרכרכים" היה התרגום הנפוץ ביותר בארץ של שירו של רוזנפלד עד שנות השלושים, והוא חוזר ומופיע שוב ושוב בפנקסי השירים בכתב יד מאותה תקופה.

האורות הרכרכים

הַאוֹרוֹת הָרַכְרַכִּים מְסַפְּרִים בַּמַחֲשַׁכִּים

מַעֲשִׂיוֹת מִכְּבָר;

עַל נִסִּים וְנִפְלָאוֹת, מִלְחָמוֹת וּתְשׁוּעוֹת

מֵאוֹיֵב וָצָר.

עֵת אַתֶּם מְהַבְהֲבִים, קוּרֵי חֲלוֹם מְרַפְרְפִים,

מַה נִפְלָא הַחֲלוֹם!

עָם, אַתָּה גָּדַלְתָּ אָז; עָם, אוֹיֵב הִפַּלְתָּ אָז,

נֵס נָשָׂאתָ רוֹם!

אָז מוֹלֶדֶת הָיְתָה לָךְ, רוּחַ אֹמֶץ חָיְתָה בָךְ

וַתִּפְרֹק עֹל זָר;

בְּאַרְצְךָ שִׂגְשַׂגְתָּ אָז; שִׁלְטוֹן עָם נָהַגְתָּ אָז

בְּעֹז וּבָהָדָר.

הָאוֹרוֹת הָרַכְרַכִּים, תּוֹךְ הַלֵּב בַּמַּעֲמַקִּים

מְאִירִים דֹּם:

רוּחַ עָם יִתְרוֹמְמָה, חָרְבוֹתָיו יְקוֹמְמָה

וְשָׁב וְקָם הַחֲלוֹם!

תרגום, כידוע, הוא גם סוג של פירוש. לפיכך אסיים בתרגום נוסף של השיר, משנות השבעים, פרי עטו של שלמה צוקר, שלא הושר מעולם. תרגום זה הוא, כמדומני, היחיד שנותר נאמן למקור במלואו, כולל הסיומת:

הוֹי, אַתֶּם נֵרוֹת זְעִיִרים

הַמְסַפְּרִים וּמְעִירִים

מַעֲשִׂים בְּלֹא מִסְפָּר,

עַל קְרָבוֹת דָּמִים שָׂחִים,

עַל אוֹנִים וּמְנַצְחִים

נִפְלָאוֹת מִכְּבָר.

עֵת אוֹרְכֶם רוֹטֵט אֶרְאֶה

בָּא חֲלוֹם עַתִּיק, דּוֹאֶה

וּבִי דּוֹבֵר בַּלָּאט:

"יְהוּדִי, גָּבַרְתָּ אָז,

מִלְחָמוֹֹת שָׁבַרְתָּ אָז"

לֹא יֵאָמֵן כִּמְעַט!...

"בִּסְדָרִים כֹּנַנְתָּ אָז,

מִשְׁפָּט עָם חוֹנַנְתָּ אָז

וַתְהִי מוֹשֵׁל;

הָיְתָה אֶרֶץ אָז לְךָ,

כֹּחַ זְרוֹעַ עֹז לְךָ"

– לֵב נִצְבָּט בִּי, אֵל!

הוֹי, אַתֶּם נֵרוֹת זְעִיִרים!

מִכָּל אוֹתָם הַסִּפּוּרִים

יְסוּרַי קָמִים;

בְּעֹמֶק לֵב יֶהֱמָיוּן בִּי

וּבְדִמְעָה יִבְעָיוּן בִּי:

מַה יֵלְדוּ יָמִים?...

מקצת המבקרים נוטים להפריד בין היצירה למחברה, וסוברים כי יש לשפוט כל יצירה לגופה במנותק מקורות חייו של המחבר. דומה כי עקרון זה אינו חל על "נרותיי הזעירים". השיר הזה, שנכתב לכבוד חג האורים, מעורר זכרונות של חשכה גדולה. בצל הסיפור הלאומי העולה ממנו עומד סיפורם האישי של שני יוצריו, אשר אור היום חשך עליהם: עיניו של מחבר המילים מוריס רוזנפלד כהו עוד לפני שכתב את השיר, ובנוסף לקה בשיתוק חלקי ובנו יחידו נפטר בגיל 15. המלחין, פרופ' צבי הרמן ארליך, היה סגי נהור בעת ההלחנה. הוא איבד את מאור עיניו בגיל תשע. לכן טבעי הוא ששניהם כמהו אל כל שביב של אור והשתוקקו להאיר את יומם באמצעות שיר על אורם הנרות.



הביאה למערכת, אבישג בשם אליהו הכהן

מופיע בעלון: