title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים גליון 257

"מעוז צור ישועתי - בגיא הבכא"

ניגון חזנות ליווה אותו מגיא הבכא מרחק עשרות שנים לפגישה מחודשת עם החזן

ברדת הערב מצאנו את עצמנו בצריף גדול ללא רצפה. כל אחד ואחד מצא לו פיסת שטח להניח עליה את עצמותיו. התהפכתי על המצע הקר והלח. ניסיתי לחטוף שינה, אך קול ערב של ניגון מוּכר הגיע לאוזניי מקצה הצריף. תהיתי מאין מוּכרים לי הקול והמנגינה, שהיו כהד מן העבר.

אט-אט זיהיתי את קולו של החזן יוס´ל מנדלבאום, שזימר את הקטע ´מקדש מלך´, מהפזמון ´לכה דודי´ בתפילת קבלת-שבת. זו הייתה מנגינה בנוסח חסידי בובוב, שאותה שמעתי קודם-לכן בקרקוב. הייתי אז בן תשע והלכתי לבית-המדרש של חסידי בובוב, שבו התפלל יוס´ל מנדלבאום, לכבודו של הרבי מבובוב, רבי בן-ציון הלברשטם, שבא עם פמליה גדולה לביקור בעיר.

קמתי והגעתי בזחילה לקצה הצריף. מצאתי שם קבוצת אנשים מזמרים חרש מנגינות מוכרות, בניצוחו של יוס´ל. מחזותו המרשימה, כפי שזכרתיה, נשאר רק שפם דקיק מעל שפתיו הצרות ומתחת לחוטמו, שבלט על רקע פניו הנפולות. קולו הנעים והמלטף לא השתנה. קול כזה אין שוכחים.

"שב כאן איתנו", הזמין אותי אחד מהחבורה. כולם היו אנשי קרקוב, שבאו לכאן ממחנה פלאשוב, דרך מחנה סקארז´יסקו, שם עבדו במפעלי ´האסאג´ לנשק ולתחמושת. שעה ממושכת עשיתי בחברת האנשים האלה ועזבתי אותם בהרגשה טובה, שהנה רכשתי לי ידידים חדשים, שבתנאים הללו היו נכס יקר-ערך.

כעבור זמן-מה חל חנוכה, ומנדלבאום הדליק נר ראשון. תרמיל ריק של קליע רובה שימש נר. החבורה כולה שרה בדבקות "מעוז צור ישועתי", והיה גם מי שדאג לחלק בינינו תפוחי-אדמה אפויים. זו הייתה חגיגה מוזרה ביותר לציון נס החנוכה שאירע לאבותינו, בעוד אנו יושבים כאן כנידונים למוות המחכים לתליין.

כמעט מדי יום ביומו נפגשתי עם חבורת מנדלבאום. יוס´ל היה מאופק ומכונס בתוך עצמו. הוא ראה בלולק (ישראל-מאיר) אחי, ובמידה מסויימת גם בי, בבואה של בניו, שנספו עם אמם.

באחד מימי חודש טבת (תש"ה) יצא משלוח מהמחנה שלנו. השמועה אמרה שהאנשים נשלחים לגרמניה. במשלוח היו גם יוס´ל מנדלבאום וחבורתו. שוב עברתי חוויה קשה של פרידה, וחזרתי אל ידידיי הקשישים מפיוטרקוב, אשר עמם הגעתי לכאן. כאבתי את אובדן הקשר עם מנדלבאום, שהחזיר אותי אל ימי ילדותי המאושרים. גם ספר התנ"ך שנשאתי עמי מהבית, נעלם עם מנדלבאום, שביקש לעיין בו.

שבוע לאחר מכן הגענו למחנה בוכנוולד. שם, במכלאה שבה חיכינו לתורנו להיכנס לבית החיטוי והרחצה, מצאתי את עקבותיו של מנדלבאום. בערימת החפצים שהאסירים השאירו על המגרש הבחנתי בספר מוּכר מבצבץ. משכתי את הספר, והנה זה ספר התנ"ך שלי. ידעתי אפוא שגם מנדלבאום הגיע לכאן. אך מאמציי לאתרו במחנה העלו חרס.

ארבעים שנה לאחר מכן, כשהייתי קונסול ישראל בניו-יורק, הוזמנתי אל בית-מדרשו של הרבי מבובוב, רבי שלמה הלברשטאם, להשתתף בשמחת ברית-מילה של נכד קרוב משפחתי, שנמנה עם חסידיו של הרבי. זה היה בחנוכה תשמ"ה. בית-המדרש של הרבי בשכונת בורו-פארק בברוקלין היה גדוש מאות חסידים לבושי חג. הופעתי החיצונית הייתה חריגה במעמד הזה, אולם הדבר לא מנע מהרבי להזמין אותי לשבת לידו בראש השולחן. הוא התעניין בנעשה בארץ ושאל לשלום בני משפחתי. סיפרתי לו בין היתר על אחי, הרב ישראל-מאיר, ועל התקופה שבה עברנו יחד את אימי השואה.

בשעת שיחתנו הרים הרבי את ידו לאות, ושקט השתרר באולם. לפתע נשמע קול בוקע ועולה מתוך הדממה. צמרמורת חלפה בעצמותיי. זה הקול המוּכר, הרודף אותי מקרקוב ומצ´נסטוחוב. סירבתי להאמין שזה אכן קולו של מנדלבאום. לפי חישוביי, האיש צריך להיות בשנות השמונים לחייו. קשה היה לי להאמין כי עודנו חי ושר.

הרהוריי נקטעו כאשר הרבי חזר לשאול, ואני נפניתי להגיב. הקול המשיך להדהד באוזניי, ואז סיפרתי לרבי על המפגש שהיה לי בצ´נסטוחוב עם יוס´ל מנדלבאום, שנהג לשיר על שולחן אביו המנוח, רבי בן-ציון הלברשטם. תיארתי את מצבנו במחנה, את שיחותינו שם ואת הפרידה ממנו. הרבי חייך ושוב הרים את ידו. אחד משמשיו ניגש אליו, והרבי לחש דבר-מה על אוזנו.

כעבור כמה דקות התייצב ליד הרבי איש הדור בעל זקן לבן. האיש רכן לעבר הרבי והמתין למוצא פיו. הרבי קם מכיסאו, הוליך את האיש אליי והצביע עליו: "הנה, זה יוס´ל מנדלבאום". עמדתי המום, בלי יכולת להוציא הגה מפי. הרבי ביקש לרכך את המפגש. "זקנו הלבין, אבל קולו גבר מאז", אמר. שוחחנו מעט.

כעבור כמה רגעים חזר ר´ יוס´ל למקומו ולבקשת הרבי השמיע את הקטע ´מקדש מלך´, שעליו סיפרתי לו. זה היה מרגש מאוד. מאות החסידים שישבו מולי וסביבי, הופיעו לנגד עיניי כאותם עלובי-חיים, שעמם חלקתי את פיסת האדמה הטחובה בצריף של מחנה צ´נסטוחוב. פתאום חשתי את הקור המקפיא את העצמות, ורק קול שירתו החרישית של יוס´ל מנדלבאום, "מעוז צור ישועתי", בלילה הראשון של חנוכה ההוא, ממס את הקיפאון.


על-פי ´עם כלביא´, מאת נפתלי לאו-לביא

מופיע בעלון: