title
title
title
title
title
title
מהנעשה בגיל עוז גליון 257

בקול טבעי

יצירות פרי עטם של משתתפי סדנת הכתיבה היוצרת

בהנחיית המשוררת טלי וייס

תלמידיי, בעקבות תרגילי כתיבה והנחיות שאני נותנת לכתיבה בבית, מולידים מתוכם סיפורים מרתקים ומרגשים על חייהם האישיים בפרט ועל החיים בכלל. לפניכם טעימה מן הסיפורים והשירים שנכתבו עד כה. בגיליון זה סיפוריהן של ארבע תלמידות, ובהמשך יופיעו סיפורים של תלמידים נוספים.

אמנם שנה"ל החלה, אך הנכם עדיין מוזמנים להצטרף לסדנא ולהשתלב בתהליך יצירתי של כתיבה ושיתוף.

קריאה מהנה!

טלי וייס


לאמי / שלומית שניר

אחרי שאימא "הלכה",

מצאתי בצד את כתר הנוצות שלה,

נוצות צבעוניות – שקופות.

נוצה צהובה – של אהבתה אותי,

ונוצה אפורה – של הפחד, והטירוף.

נוצה שחורה – של הצער, והזעף,

ונוצה כחולה של חלומותיה.

נוצה ירוקה – של סקרנותה, וקרבתה לטבע,

ונוצה אדומה – של אובדן אביה, ואובדן אימה.

נוצה סגולה של תבונתה, וכשרון כפיה,

ונוצה לבנה של המוות.

הכתר הזה עבר אליה בירושה מהוריה,

ואז היו בו נוצות אחרות.

הן מתחלפות עכשיו,

לנגד עיני,

ונעשות שלי.


יפתח / נורית שגיא

בן בכור נולד לשכני, ושמו בישראל יפתח - על שום שהיה נכד ראשון לחברי קיבוץ עין הנציב.

במהלך השנים נולדו למשפחה חמישה ילדים נוספים. ליפתח היה שמור מקום מיוחד. כילד צעיר, היה רזה, עיניו חומות כהות, מבט עיניו שובב, סקרן, מתנסה ומנסה - לבנות, לצייר, לגעת באדמה, לחקור ולגלות תגליות.

איתרע מזלי והייתי מטפלת שלו ושל קבוצת בני גילו במשך כחמש שנים, בגיל התיכון. פגשתי ילד מקסים, בולט בשנינותו, עדינותו, עצמאי, עומד על דעתו, לעיתים "מפר את החוקים" של בית הילדים, בעיקר כשזה נגע לאהבתו לרכב על סוסים.

יום אחד "נעלם" ואיש לא ידע לומר היכן הוא.

בדיעבד התברר שיצא לרכב על הסוס החום שכה אהב, לעבר הגלבוע, בשעת אחר הצהריים המאוחרת לעבר השקיעה.

משאיחר להגיע, אימו המודאגת באה לחפשו, היא כעסה עליי והטילה ספק בכישורי כמטפלת.

"איך יכול להיות שאת כמטפלת אינך יודעת היכן הילדים מסתובבים? מה זאת אומרת שילד יוצא לבד אל מחוץ לשערי הקיבוץ, מבלי שאיש ידע? איזה חוסר אחריות!"

את שהותו בבית הספר יפתח לא אהב והצטרף לחבורה שהפריעה באופן סדרתי למהלך הלימודים.

בכיתה י' יצא יפתח לתוכנית לימודים מטעם ביה"ס, בה הבנים למדו חצי שנה בישיבה.

וכאן החל שינוי הדרגתי - בתהליך איטי הנער התבגר, נהיה רציני, שואף ללמוד באופן מסודר, והחל להקפיד על מצוות הדת.

באותה תקופה הוא התאהב בבת כיתתו והם נהיו זוג ועולם ערכיו והזדהותו השתנו לטובה.

בהגיעו לגיל גיוס שאף יפתח להצטרף לקורס טייס, התקבל והשתתף בו כשנה, עד שנתגלו אצלו בעיות בעיניים שלא אפשרו את המשך הקורס.

משם המשיך לחיל התותחנים, עבר קורס קצינים, ולאחר הכשרתו עבר ליק"ל (יחידת קישור ללבנון). בתוקף תפקידו היה לו מפגש וחיכוך יומיומי עם האוכלוסייה המקומית. היה זה תפקיד מאתגר שהעלה שאלות מוסריות וערכיות רבות בפניו.

כשאבי נפטר הגיע יפתח כחייל לבוש מדים לבקרני בקבוצת יבנה, ישב עימי בנפרד ושוחחנו ארוכות, והנה עלם רציני ומפוכח יושב לידי! מאד התרשמתי מהבגרות שבמחווה זו.

חלפה מחצית השנה ובפסח ב-9.4.85 נהרג יפתח, סמוך לשער הכניסה ללבנון בהתפוצצות של מחבלת מתאבדת צעירה, אשר הצליחה להערים על החיילים ולהיכנס בין מכוניות השיירה. באותה תקרית נהרגו נהגו של יפתח וחברו הקצין הדרוזי שעבד עימו.

מנהג סיגל לו יפתח בעת שירותו הצבאי, לשאת עימו לכל מקום תנ"ך, וכל יום לקרוא פרק מהתנ"ך.

כיום, בחלוף שלושים שנה מאז נפל, נולדו "יפתחים" רבים, ילדים שנולדו ונקראו על שמו. ההורים מקיימים עימם קשר כאילו הם בניהם.

אימו מספרת, שגם היום, לאחר כל השנים, מדי פעם באירועים אקראיים הם פוגשים אנשים שזכו להכירולהיות במחיצתו של יפתח בצבא, ומשמתברר להם שאלו הוריו - הם מוסיפים ומספרים חוויות מיוחדות מהשהות איתו.

כמעט בכל שיחה כזו עולה התיאור של קצין צעיר, ערני, פותח כל יום את ספר התנ"ך ומקפיד לשאתו בתרמילו לכל מקום.

יפתח נהרג ואיננו עמנו פיזית, אולם זכה הוא ומשפחתו, שרוחו ונשמתו מסתובבת בעולם, ופנים רבות לה, לעיתים נסתרות, ולעיתים שולחת תזכורות לעולם באמצעות שליחים.

בימים אלה מכינים סרט על יפתח במשפחתו, למען יזכרו וידעו גם הדורות הבאים.

מי ייתן ויפתח ימשיך להתהלך בתוכנו ובלבבנו.

(נכתב לזכר יפתח פשחור, בנם של עשי ודינה מעין הנציב)


ינקו ולובה / ברכה יואל

בקבוצת העלייה הבלתי לגאלית היו הרבה נערות צעירות ויפות, אך ינקו שם את עיניו דווקא עליה, על לובה. בחורה שקטה, נעימת הליכות, שיערה אסוף לאחור, עוטה רוב הזמן מכנסי חאקי קצרים והיא הייתה מאוד מחוזרת על ידי בחורי הקבוצה. הקבוצה מנתה צעירים רבים ששרדו את המלחמה הנוראה. הם הגיעו בגפם, ללא משפחה. משפחתם נותרה מאחור, משפחות ששרדו וכאלה שאבד עימן הקשר בשנות המלחמה הארוכות. פניהם היו מועדות לארץ ישראל, עלייה בלתי לגאלית בהליכה רגלית ארוכה ומפרכת.

ינקו היה חדור מודעות שעליו לבנות לעצמו משפחה משלו ולובה מצאה חן בעיניו. הוא היה אחד מהבחורים המובילים והבולטים ביותר בקבוצה, אהב לרקוד ולשיר, להצחיק את כולם ולעשות כל מיני מעשי קונדס. למרות זאת לובה לא נענתה לחיזוריו, היא טענה שכל הבחורים כמוהו מהעיר רומאן שברומניה הם לא רציניים, פלרטטנים וחסרי אחריות! למרות זאת, ינקו לא נואש והחליט לאמץ אותה ולדאוג לה, בכך קיווה שיוכל לשכנע אותה שהוא זה שאוהב אותה באמת. ההליכה הייתה קשה, בתוך יערות ובדרך ללא דרך, הנעליים נשחקו, שלפוחיות כואבות צצו על רגליה של לובה והיא נותרה מאחור. ינקו תמך רק בה למרות שבנות אחרות ביקשו את קרבתו. באחד הלילות הם מצאו בקתה נטושה והחליטו להעביר שם את הלילה. ינקו הזמין את לובה לעלות ולישון בקומה העליונה לאחר שפוזר שם קש על הרצפה, דבר שנחשב למלון חמישה כוכבים! החבר'ה התחילו אז להתלחש שכנראה ייצא מהם זוג.

בשלב מסוים נדרשו כמה מתנדבים לבדוק ולפרוץ את המשך הדרך לקבוצה כולה, וינקו התנדב. הוא רצה לקחת פסק זמן מלובה, בו תבחן את רגשותיה כלפיו וקיווה שאהבתו תפרוץ את ליבה.

כשהם הגיעו ליעד באיטליה והמשימה מוצתה בהצלחה, החליט המדריך לאחד את הבחורים עם בנות זוגם והביא אותן אליהם במפתיע. המפגש בין ינקו ולובה היה חם ומרגש. הם יצאו לטייל על חוף הים ושם לובה נענתה להצעת נישואיו.

החתונה הייתה צנועה ביותר ואיתם התחתנו עוד שישה זוגות.

באיטליה חיכתה להם אוניית המעפילים. היה עליהם לטפס עליה באמצעות סולם חבלים. לובה התקשתה בטיפוס ולפתע נשמטו רגליה מהשלב והיא נשארה תלויה על ידיה בין שמיים וארץ. ינקו חש לעזרתה והשחיל את גופו תחת רגליה וכך, ישובה על כתפיו, העלה אותה מעלה והציל בכך את חייה.

באונייה לובה הרבתה להקיא, מעבר למחלת ים היא הייתה כנראה כבר בהריון. ינקו התרוצץ וחיפש באונייה מים בכדי להשקותה.

והנה קרבים הם לאדמת ארץ ישראל הקדושה והנכספת, אך האנגלים מונעים בעדם את הכניסה. המעפילים נלחמים על נפשם, ללא נשק מול החיילים הבריטים, רק עם מקלות שפורקו ממיטות האונייה, אך לשווא, אך לשווא. כולם גורשו למחנות המעצר באי קפריסין.

ההמתנה ארוכה ולובה הולכת, תופחת ומשמינה. כשכרסה בין שיניה הבריטים מחליטים לקדם את תור הזוג ולאפשר להם להיכנס לארץ ישראל.

בבית דל, בכפר חסידים, נולדה ביתם הבכורה תכולת העיניים ולא היה אושר גדול מזה של ינקו ולובה שהחלו לבנות את משפחתם הפרטית ולבנות חיים חדשים מלאי תקווה ושמחה בארץ ישראל. לימים, אני נולדתי ושנים רבות אחריי, אחותי הצעירה, ולא נותר לי היום אלא להתגעגע ולהתענג על סיפור אהבתם היפה של הוריי האהובים שלא חיים כבר בקרבנו.


הבת של השכן / תמי חיים

עינב הייתה תינוקת יפהפייה, פניה עגולים, תלתלים שחורים מילאו את ראשה ושתי עיניה זוהרות, מלאות שמחה. ואני שהייתי גם שכנה של הוריה וגם מטפלת שלה בבית הילדים אהבתי אותה מאוד והייתי קשורה אליה במיוחד.

יום אחד חלתה, גופה הקטן בער מחום. הדאגה הייתה רבה.

בערב נגשתי לאימה לשאול לשלומה של עינב הקטנה.

"נעמי, מה שלום עינב? האם החם ירד ואיך היא מרגישה?" שאלתי.

"המצב קשה, הילדה לא מפסיקה לבכות ואנחנו חסרי אונים," השיבה.

"אולי כדאי לפנות לרופא, להתייעץ," אמרתי.

"היינו כבר אצל מיטב הרופאים ואף אחד לא יודע מה יש לילדה," השיבה לי בקול רפה.

נעצבתי, לא ידעתי במה אוכל לעזור ורק קיוויתי שהמצב ישתפר ועינב תשוב ותהיה בריאה וחייכנית כשהייתה.

בתום ימים אחדים נשמעה דפיקה בדלת ביתי, נעמי, אמא של עינב, פניה חיוורים ועיניה נפוחות ואדומות.

"עינב חולה מאוד, נתגלה גידול סרטני בגלגל העין, היא תיאלץ לעבור ניתוח מורכב," סיפרה לי.

חיבקתי אותה ויחד בכינו.

עינב נותחה בעינה. הגידול הוסר, אך עימו אבדה עינה של עינב.

ימים בכיתי וכאבתי, קשה הייתה הידיעה.

תינוקת כל כך קטנה כשעפעף עינה סגור ומכסה על חור שנפער בארובת העין.

אך עינב הייתה ילדה חיונית וחזקה ובכוחותיה הצליחה להתגבר על הקשיים וגדלה להיות ילדה מקסימה, יפה, טובת לב אוהבת ואהובה.

ברבות הימים, כשבגרה, עבדה והתמסרה לילדים בעלי צרכים מיוחדים. השקיעה בהם את ליבה ומרצה.