title
title
title
title
title
title
משב רוח גליון 256

מילים, אחרי פגישה עם מירה מגן

על יצירתה לרגל יציאת ספרה "אחותו של הנגר"

הרומן שלי עם מירה מגן התחיל ב"אל תכה בקיר" ו"כפתורים רכוסים היטב". אחר כך באו האחרים אשר אהבתי: "ימים יגידו, אנה" וביליתי את חופשתי האחרונה לאורן של "עיניים כחולות מדי".

בזכות קפה ספרות אשר נתבקשתי לפתוח "נאלצתי" לקרוא את קורותיה של " אחותו של הנגר" – וטוב שנאלצתי.

רציתי להודות למירה על שעות של עניין אמיתי. גם לי יש סיפורים בראש, אך הם אינם עולים על הנייר. איך? איך נברא הקסם הזה??

שתינו גדלנו שם בשפלה, לא רחוק מהים. ואולי זו הסיבה שהריחות, הקולות, הצבעים, הנופים, השמות, המשפחות וכל אלה הזורמים מהמעיין הנובע שלך נוגעים בשורש נשמתי. חלק מעולמי שהיה ועדיין הווה, אלא שאת מפליאה לתאר אותו.

שבה את לבי שלל הדמויות –

החל בעולמו של ילד בן חמש שהיה ואיננו... נערות, נשים, בעלים, עקרות בית משועממות או מתוסכלות, נשים משכילות קרייריסטיות, נערים מתבגרים אבודים, עובדים זרים, יהודים וערבים. בין הדמויות גסי רוח אך גם עדיני נפש, עולים מחבר העמים ואתיופים. כל הנוף האנושי הישראלי עולה מבין דפיה של מירה.

כל המצבים האנושיים, אהבה, קנאה, כאב וצרות עין עם נדיבות, התמסרות, פחדים, אמונות, יצרים פרועים ונזירות מתאדקת, נישואים, פרידות, הרפתקאות אהבים חולפות, עבודת כפיים ובילוי עולם – כל אלה מתוארים בחיות מרשימה ומשכנעת.

כשאנו שומעים כי בילתה ימים, חודשים ושנים כאחות בבית החולים, אנו יכולים להבין מאין דלתה את האוצר הבלתי נדלה של דמויות אנוש.

החשובה מכל היא השקפת העולם. מירה סיפרה בדבריה כי ילדותה בבית דתי-לאומי "קלאסי" (אם יש דבר כזה) בגרותה ומשפחתה ממשיכים בדרך... אך החיים בצל הכאב השכול והאובדן בבית החולים מכרסמים באמונה התמימה השלימה ללא סדקים. זו אינה נחלתה.

היא מתלבטת, נאבקת ושואלת היכן מצוי האלוקים בעולם זה? (ואולי המקריות והמזל הם הקובעים גורל?) הוא נזכר לאורך יצירותיה ללא הרף...בפי המספרת ובפי גיבוריה, משפחתה של אנה הלוקה בשיתוק מוחין, האיש הנאהב עליה אשר נגזר דינו כדין רוצח על שגאל את אחותו מיסוריה, עוזרת הבית של חנה יונה. הזקנה ,"בעיניים כחולות מידי" האחות ב"שוכבי ובקומי אישה", העובדת הרוסיה בסופרמרקט השכונתי, אם לילד קטן ומופלא אשר בעלה האלים מאיים כענן שחור על אור חייה, ועוד רבים אחרים.

אלוקים נוכח בכל פרק. בזכרונות ובספקות, בשאלות, בייאוש ובתקוה. מספרת מירה: "אחר שנוכחתי כי לעלום לא תהיה תשובה לספקות אלה, מצאתי נחמה בספרות וביצירה. הנה כאן אני בוראת עולם, אך לפחות כאן רשותי וזכותי לקבוע גורלם של הדמויות. האחריות עלי... וכך אני יכולה וממשיכה לחיות בין שני עולמות... זה של האמונה וזה של הספק זה בצד זה" (זה כמובן בפראפרזה ולא בציטוט)

כדי לא להאריך, לא אכתוב יותר...יש מקום למחשבה, יש מקום להנאה...ההומור המלווה כל סיפור, העלילה המרתקת בספריה, הדמויות הססגוניות כל אלה מרכיבים את הכאב והצער. תמיד תמיד קיימות גם נקודות תקוה וחסד. ועל כך מירה, תודה.


אבישג