title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע גליון 255

פרשת "ויצא"

פסוקי הסיום של פרשתנו, פרשת 'ויצא' מתארים את שיבתו של יעקב לארץ ישראל, אחרי פרידתו מלבן.

"וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹוהִים. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלוֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם".

הפסוקים מתארים את המלאכים שרואה יעקב, מלאכים המזכירים לנו כמובן את המלאכים שהוא רואה בצאתו לדרך, העולים ויורדים בסולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ראיית המלאכים מביאה את יעקב לומר 'מַחֲנֵה אֱלוֹהִים זֶה', ולקרוא למקום בשם המשמר את המחנה הזה – 'מחניים'.

בקרב הפרשנים הסברים שונים לסיבת הקריאה למקום 'מחניים' בלשון רבים (שני מחנות), ולא סתם 'מחנה' (על שם מחנה המלאכים שראה).

רש"י הסביר שאכן שני מחנות היו כאן. מחנה מלאכים של חוץ לארץ ליווה את יעקב עד לירדן, ומחנה מלאכים של ארץ ישראל בא לקראתו. לעומתו הסביר הספורנו כי שני המחנות מתייחסים למחנה המלאכים וכנגדו למחנה של יעקב – המורכב מבני אדם.

בדרך זו מסביר גם הרש"ר הירש, הרואה במילה 'מחנה' תיאור של מקום מנוחה עראי בדרכו של ציבור למחוז חפצו:

מחנה כזה היווה יעקב עם נשיו וילדיו, עבדיו ואמהותיו, ועדריו: הם היו בדרכם לבקש מולדת, בה תשרה שכינה עמהם

אף המלאכים היו "מחנה": הם ביקשו את האדם, חיפשו סביבה ארצית ואנושית להשראת השכינה בתחתונים.

שני המחנות נפגשו, והוא קרא שם המקום: מחנים, מחנה ישראל ומחנה אלוהים.

שני הפירושים מציבים את ה'מחניים' באופן שונה – לפי רש"י יש כאן 'החלפת אחריות' ו'גבול גזרה' בין מלאכי חו"ל למלאכי הארץ, בעוד לפי הספורנו והרש"ר הירש, ה'מחניים' הוא מקום המפגש וההשתלבות של המחנה האנושי והמחנה האלוקי, המחפשים זה את זה.

אך במבט שני, נראה כי שני הפירושים אינם סותרים זה את זה, ומתחברים בסופו של דבר לכלל תמונה אחת, המתאימה לרגעי הכניסה של יעקב לארץ ישראל.

חייו של עם ישראל בארצו שונים הם מחייו בגלות. לא סתם 'מחנה המלאכים' החול"י לא נכנס עם יעקב לארץ ישראל. המלאך, האיכות הרוחנית האופפת את האדם, שונה מהותית בין ארץ ישראל לחוצה לה. בעוד בחו"ל נמצא האדם כביכול כ'מי שאין לו אלוה' (כדברי חכמים במסכת כתובות), היהודי נודד בגלות, חסר בית וחסר הקשר, מנותק מהמציאות ומהטבע ונידון לחוויות חוסר וסבל, עולמו הרוחני מלא בחיפוש ובתשוקה אל מה שמעבר לו, הרי שבארץ ישראל, במקומו הטבעי, בביתו הלאומי וההיסטורי, חש היהודי אפיפה אחרת, רוח של מלאות ונוכחות, של הוויה ושל מפגש עם האלוקות ועם עצמו, ויכול להתמודד עם איומים ואתגרים מתוך חוסן ויציבות פנימית.

יפים הדברים לשבת הארגון של בני עקיבא, תנועת התורה והעבודה, הכורכת בחינוכה את הקשר לארץ ישראל ואת החיבור של המחנה האנושי והמחנה האלוקי, ואחרי הכל- זהו יעקב המחבר בסולמו שמים וארץ, יעקב שעליו נאמר במדרש ש'קראו בית', והוא שבשלוש מילים מחבר ארץ תורה ועם - 'מורשה קהילת יעקב'.

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רבה של טירת-צבי