במקום "טיון דביק"

רציתי לכתוב השבוע על הצמח החביב עלי "טיון דביק", אך קשה לכתוב על עולם מקסים ופורח, כאשר מהדהדים קולות רחוקים אך קרובים ונוגעים, של הרס, אימה, שנאה ושפיכות דמים.

יש להניח כי לא במקרה צדה עיני את השיר של אלתרמן ב"טור השביעי". שיר ישן, סיפור ישן וכמו הכותרת פרהיסטוריה – אך העולם עדיין לא מצא את תיקונו...

המשורר, מיטיב לבטא זאת ממני.

קְצָת פְּרֶהִיסְטוֹרְיָה

הָיָה הָאֲגַם אֶת מֵימָיו מְאַדֶּה

וְרוּחַ בַּסוּף לֹא מָש.

וְקַיִן עַל הֶבֶל

קָם בַּשָדֶה

בַּשָדֶה הַנִזְכָּר בַּחֻמָש.

מוּל חַוָה אֵם כָּל חַי

הַשְּׁקִיעָה הֶאֱפִילָה

וְאָדָם נָח שָׁפוּף כְּתָמִיד.

גַּם אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם לֹא שֵׁעֵר עוֹד אֲפִלּוּ,

כִּי פָּרְצָה

הַמִּלְחָמָה הָעוֹלָמִית.

וְעָמְדוּ הַחַיּוֹת וְתִרְאֶינָה אֶת הֶבֶל

הַנּוֹפֵל עַל פָּנָיו. .. וְתֹּאמַרְנָה אָבַד!

וְהָיוּ שֶׁכִּנְּסוּ מוֹעָצָה עֲלֵי אֶבֶן

וְהֶחְלִיטוּ-לֵישֵּׁב מִן הַצָּד.

כִּי הָיוּ אַחֳדוֹת שֶׁאָמְרוּ בְיֹדְעִים

- אֶת הָרַעַשׁ עוֹשִׂים מִזֶּה רַק הַיְּהוּדִים.

וְהָיוּ אֲחֵרוֹת שֶׁמָּצְאוּ וְהִכְרִיזוּ:

- זֶה עָלוּל לִהְיוֹת תְּרִיס גַּם בִּפְנֵי קוֹמוּנִיזְם.

וְהָיוּ שֶׁחָזְרוּ בְּנִימָה פַטַלִיסְטִית:

- לְפָנֵינוּ פָּשׁוּט

מִלְחָמָה אִימְפֶּרְיַאלִיסְטִית!

כָּךְ יוֹבְלוֹת עַל יוֹבְלוֹת

נָקְפוּ בְמִּנְיָן

עַל אוֹתוֹ הַשָּׂדֶה הַקַּרֵחַ.

בַּעֲלֵי-הַחַיִּים נתערבו בָעִנְיָן,

יֵשׁ אוֹמְרִים מֵרָצוֹן,

יֵשׁ אוֹמְרִים מֵהֶכְרֵחַ.

הָאֲגַם הַקַּדְמוֹן אֶת מֵימָיו מְאַדֶּה,

וּכְמוֹ אָז קָם יָרֵחַ עַל מַיִם.

לְעֵינָיו זֶה הִתְחִיל בְּאוֹתוֹ הַשָּׂדֶה,

וּלְעֵינָיו זֶה נִמְשַׁךְ עֲדַיִן.

נ. אלתרמן

הטור השביעי ג'

עמוד 7

אבישג