title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים גליון 255

מרים בית תלמי קבלה השבוע אות על התנדבותה ב"עמך", בכנסת בירושלים.

המצבה כבר הותקנה על קברו של אוטו והיא ובנותיה בלוויית דוד ובת' שמגר נוסעים בחנוכה לטקס הצבת המצבה עם הקהילה היהודית במנצ'סטר ,שיתקיים בנר שלישי של חנוכה..

דוד קיבל על עצמו לומר קדיש על אוטו ביום בזיכרון שלו מעתה והלאה.

עתה, שכולם כל כך מרבים להתאונן על העם הזה, ארצו ומדינתו, צריך להאיר את האור הגדול מהבהובי אור קטנים של אנשים טובים, שאינם נעלמים אלא מרבים ומתרבים בכל רגע.

הם שמעידים כי חוסנו של העם הזה, חמלתו וחשיפת העבר למען

חיי ההווה בוני העתיד-עדיין מגרשים את החשכה.

אני מצרפת את חוויותיה של מרים ותמונתה מהטקס כפי שהיא שלחה לי היום.

יהודית גרשוביץ

אוזלת יד המדינה דוחפת ניצולי שואה לעזור זה לזה

יובל בגנו / 10/11/2015 – "מעריב"

ניצולי השואה בישראל זוכים לרוב בעל כורחם לתהודה ציבורית שעיקרה מצוקה כלכלית ואוזלת יד של המדינה בטיפול בהם. אבל בין הניצולים עצמם ישנם מאות בכל רחבי הארץ שכוחם עוד עמם, מי שהיו ילדים רכים בתום מלחמת העולם השנייה ואיבדו את משפחותיהם בשואה, ושהיום מסייעים בעצמם לניצולים המבוגרים יותר. תופעה נרחבת שכמעט ולא ידועה לציבור הרחב.

אחת מהם היא מרים בית תלמי, חברת קיבוץ זיקים שבדרום, בת 80, המתנדבת כבר שמונה שנים במרכז עמותת "עמך" באשקלון ואתמול (שלישי) עלתה עם כל בני משפחתה למשכן הכנסת בירושלים לטקס קבלת "עיטור האור" המוענק זו השנה הרביעית על ידי הקרן לרווחה לנפגעי השואה, לניצולי שואה ולעושים למען רווחתם. מרים עמדה בין תשעת הזוכים בעיטור השנה, בהם האלוף במיל' יאנוש בן גל, ח"כ לשעבר ויו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, קולט אביטל, הסופר אורי אורלב וראש עיריית רעננה זאב בילסקי.

מרים בית תלמי, מתנדבת בעמותת 'עמך', בטקס קבלת 'עיטור האור' המוענק ע"י הקרן לרווחה לניצולי השואה.צילום: ללא קרדיט

"
אני רואה ניצולים שקצבאות זה כל מה שהם חיים ממנו"

בדרכה לירושלים עם שתי בנותיה וששת נכדיה מרים, שגם עובדת עד היום במפעל, מספרת למעריב-השבוע במבטא אנגלו-סקסי: "את האנגלית שלי קיבלתי מהבריחה שלי ושל אחותי, שרק אנחנו שרדנו, מגרמניה להולנד ולפני שהנאצים כבשו גם את הולנד הצלחנו לברוח משם לאנגליה בזכות אישה שאחר כך זכתה לתואר חסידת אומות העולם והבריחה אותנו במשלוח הצלה של ילדים יהודים, 'קינדר טרנספורט'. הייתי רק בת עשר כשהמלחמה הסתיימה".

את האנגלית השוטפת שלה היא רותמת גם לטובת ההתנדבות והיא מביטה בעיניים כלות במצוקות הדור ההולך ונעלם שלה, של מי שעברו את הנורא מכל. "אני עוסקת בסיוע למיצוי זכויות של ניצולי שואה. לפני שמונה שנים הלכתי ליום עיון להסבר על הבירוקרטיה והקריטריונים המסובכים והדרקוניים וכששאלתי אם אני יכולה להתנדב ב'עמך' חטפו אותי. אני מגיעה פעם בשבועיים, יושבת עם אנשים, בודקת למה הם זכאים, מתרגמת. הייתי בת ארבע כשברחתי ואלה אנשים שהיו ילדים כמוני אז. זה איום ונורא שאנשים בני גילנו מתמודדים 70 שנה אחרי המלחמה עם זה עדיין. אני פיתחתי שיטה למצוא הוכחות לאנשים כדי שיקבלו כסף מול מנגנון ארור ומכוער. יש אנשים שאח מקבל ואחותו לא, כי היא לא עונה על איזה קריטריון. גם מול האוצר וגם מול הגרמנים או ועידת התביעות. הטפסים ארוכים כאורך הגלות, בגרמנית או באנגלית, ודורשים מאנשים לחזור לטראומות נוראיות מהילדות".

מרים עצמה מצטנעת ומדגישה: "אני חברת קיבוץ, אז אני לא עשירה גדולה אבל מסתדרת עם מה שיש. ואני רואה ניצולים שקצבאות זה כל מה שהם חיים ממנו. אני חזקה, אבא שלי שרד במחנה דכאו עד שלושה שבועות לפני השחרור ואני כמוהו. אבל יש הרבה אנשים שנופלים במקומות האלה נפשית, כי גם למשפחות אין יכולת להתעסק בבירוקרטיה הזאת. אני מעודדת את האנשים ואומרת להם 'שדדו לנו את הילדות, אבל את הנעורים קיבלנו במתנה'. אם עברתי את כל זה, אני מחויבת לעזור".

"
כל עוד הם יכולים לעזור הם שורדים טוב יותר מאשר לו היו נזקקים"

מרלן מאור, פסיכולוגית ומנהלת מרכז "עמך" באשקלון בו מתנדבת מרים, מסבירה: "אנחנו מנסים להעצים את ניצולי השואה, שקוראים לעצמם בכלל 'שורדי השואה', כחלק מהשירות הטיפולי כדי שלא יראו בעצמם רק קורבנות. אחת הדרכים היא התנדבות, ולא רק בתוך 'עמך' אלא גם בקהילה בכלל. גם המתנדבים עצמם, כמו מרים, מקבלים תמיכה נפשית וטיפולית מהצוות המקצועי".


אבל מרים היא רק דוגמא אחת מתוך מאות שורדי שואה כמוה שמתנדבים בעצמם לסייע לחבריהם. מנהלת קשרי קהילה ב"עמך", אלישבע פלם-אורן, שופכת אור על התופעה שכמעט ולא זוכה לחשיפה: "יש לנו כאלף מתנדבים שעורכים ביקורים שבועיים אצל ניצולי שואה עריריים ומרותקים לבתיהם להפגת בדידותם וליציאה משותפת או מתנדבים במועדוני היום שלנו. כ-40% מהם הם ניצולי שואה בעצמם. ואנחנו מטפלים ב-18 אלף ניצולים מתוך כ-200 אלף שחיים בישראל". לאלישבע הסבר עצוב וממצה על יצר ההתנדבות העז בקרב הניצולים ה'צעירים': "קו של סיפורי חיים ששזור אצל המתנדבים הוא יצר ההישרדות בשואה שחייב אותם לעזור אחד לשני. כמו אחד ששמר קצת לחם לאחר שהיה חלש יותר, ועד היום הם כאלה. וכל עוד הם יכולים לעזור הם שורדים טוב יותר מאשר לו היו נזקקים".


ועוד כינוס אחד מיני רבים שראוי ליידוע לציבור הרחב - מומלץ!






נילי בן-ארי

טירת-צבי

גלריית תמונות