title
title
title
title
title
title
משתפים גליון 255



דקה דומייה אינה מספיקה. יש לעמוד מספר דקות דומייה כמספרם של הנרצחים בפיגועי ה- 13 בנובמבר בפאריז. בעודנו כוססים את ציפורניהן של האצבעות החמות שאנחנו מחזיקים לפצועים אנושות- רק שיחיו!- אנחנו חשים מתחוללים כמו סופה בתוך מערבולת כאוטית של אי ידיעת פשרם של הדברים, גם אם נדמה לנו שידועה לנו סיבתם.
דקה דומייה. ובדומייה הדקה ששוררת באותה דקה מתערבבים מחשבות ורגשות, זעם אין- אוני, תחושה כי מאבק ברוע וברשע יארכו שנים, אולי עידנים.
האם ניתן לעקור אותם מהשורש? לא בטוח. ייתכן כי שלחושורשים כמו זרועות תמנון, כמו גרורות סרטניות אל תוך העולם והחולי הממאיר שלהם ממשיך להתפשט ולהחליא למוות את העולם, אשר לא מוצא, עדיין, מענה להם.
דקה דומייה. והשקט שנותר זועק לשמים, אבל שם, בעולם עליון שכולו טוב, שכולו ז"ל,המלאכים, שאינם מבינים את שפת הרוע, לא מבינים מה הם שומעים. הם לא טובים בזיהוי זעקות ובפענוחן. הם דוברים את לשון השלום, הנחמה, הפיוס, החמלה.
יהי זכר הקרבנות ברוך ויקר!

אברהם שרון

רשפים




כולנו, כך לפחות נרצה להאמין, רואים לנגד עיניים כלות את המילה "אחדות", כמהים ומשתוקקים אליה.
אבל אבל בהסתכלות על המילה משתי זוויות שונות, ההבדל כל כך פשוט, וכל כך נוראי.
אנו שואפים לקיים את המילה הזו כמושג מגבש שחומר היסוד שבו הוא קבלת האחר כולו, על סך דעותיו, אמונותיו, נטיותיו ודרך החיים בה בחר לצעוד מתוך שאיפה שיקבל גם אותנו לצורך בניה של משהו שלם וגדול מסך חלקיו. לחבר בין חלקי פאזל צבעוני ומרהיב.
לעומת זאת, יש כאלו השואפים לקיים את המילה הזו במובן הדורסני שבה: לאחד את כולםכדי שיהפכו למשהו אחד ויחיד עם דרך בודדת שבה ורק בה יש לצעוד ואוי לאלו שינסו כיוונים אחרים, יהא אשא יהא מוצאם, מינם או העדפתם כמעט בכל נושא שהוא.
בוכים, כואבים והמומים את אסונם של אחינו, בני משפחת ליטמן מקרוב, שולחים ניחומים ומשתתפים בצער אזרחי צרפת מרחוק.
לא כל אחדות תנצח, כי אם רק אחדות מאהבה, קבלה והכלה.

מתוך דף הפייסבוק פרס ירושלים לאחדות ישראל