title
title
title
title
title
title
משב רוח גליון 254

"שילובים"

בנעורי, כבש ספרו של מריו סימל את קהל קוראיו בספרו אפשר גם בלי קוויאר. היה זה ספר שעלילתו סיפור אהבה ובלש, ספק זה וספק אחר, אך קיסמו היה בחידוש המרענן שלו. גיבור הספר המעורב עמוקות בעלילה חובב בישול. הספר משופע בתפריטים מתפריטים שונים שהזכור לי ביותר הוא ה"סלט חסה"!! עד היום אני מכינה בניגוד לכל הוראותיו...גם זו דרך ללמוד משהו.

החידוש המקורי של סימל עבר לסופרים אחריו. היו ששילבו תפריטים, היו ששילבו תיאורי בנינים מיוחדים, תיאורי ציפורים ועוד ועוד, אך שמורה לו זכות ראשונים.

ספרו של הרוקי מורקאמי, מחשובי הסופרים ביפן, כיום, "קפקא על החוף" (2002) כבש ליבם של קוראים רבים.

אני זכיתי לקוראו רק בימים אלה. אינני יכולה לכתוב המלצות כיוון שהספר כה ייחודי, ומשלב בתוכו סוגות רבות ושונות של דרכי סיפור. הספר בנוי, לכאורה, משלושה סיפורים שונים ובלתי קשורים. המיזוג בין הריאליסטי לפנטאסטי מפתיע ובעיני מהפנט. אנחנו רגילים לדרכי הסיפור והחשיבה המערביים, אין זו דרכו של מורקאמי. הספר משלב קטעים רבים על סף הפילוסופיה. יש בו קטעים המשלבים עובדות היסטוריות בין תיאורי נוף ורגשות.

לדוגמא: הגיבור, נער בן חמש-עשרה, שברח מביתו ומנסה לגבש את אישיותו המתבגרת וקורא בבקתה מבודדת בלב היער ספר על משפט אייכמן. הצירוף של אירוע היסטורי זה ,הידוע לכולנו ,עם ההרהורים הפילוסופיים היפניים (??) על חלום ומציאות המולידים אחריות אישית ,אינו דבר אשר אנו רגילים לו.

פתחתי בסימל כיוון שאחד הקטעים ששבו את ליבי (הספר גדוש בכאלה) הוא שילוב שיחה על מוסיקה.

בנסיעתו של הנער עם אושימה סאן הספרן מתוארת השיחה הבאה:

"אכפת לך שנשמע קצת מוסיקה?" שואל אושימה סאן, "לא אכפת לי, אני אומר.

הוא מדליק את נגן הדיסקים. נגינת פסנתר קלאסית נשמעת. אני מקשיב זמן מה למוסיקה עד שאני קולט את הסגנון פחות או יותר. זה לא בטהובן וגם לא שומאן מבחינת התקופה זה משהו באמצע.

שוברט? אני שואל.

"כן" הוא אומר...הרבה פעמים כשאני נוהג, אני מקשיב לסונטות לפסנתר של שוברט בקול רם. למה זה לדעתך?

"לא יודע."

"כי לנגן את סונטות הפסנתר של שוברט בשלמות, זו אחת המשימות הקשות בעולם. בייחוד את הסונטה הזו ברה מז'ור, זאת יצירה קשה. פסנתרן שמצליח לנגן שני פרקים מהיצירה הזאת בפרשנות עצמאית משלו נחשב לפסנתרן בעל טכניקה כמעט מושלמת, אבל אם מקשיבים ליצירה ומתרכזים במציאת ארבעה פרקים אחידים מבחינה סגנונית, אז למיטב ידיעתי, אין אפילו ביצוע אחד מספק. הרבה פסנתרנים ניסו את כוחם ביצירה הזאת עד היום ולכל אחד מהם יש מגרעות ניכרות. לא מצאתי אפילו ביצוע אחד מניח את הדעת.

למה זה לדעתך? "אינני יודע" אני אומר.

"כי היצירה עצמה איננה מושלמת. רוברט שומאן היה מבין גדול במוסיקה לפסנתר של שוברט ואת היצירה הזו הוא כינה "שעמום שמיימי".

... יש בו כוח משיכה שאין ליצירות משולמות. יש ביצירה הזו פריטה על מיתרי הלב שאין באחרות." (עמוד 138עד כאן ציטטתי)


קטע זה פרט על מיתרי ליבי, למרות שבספר קטעים רווי דם באכזריותם ולא אוכל להמליצו ליפי נפש. נראה כי קטעים מסוג זה המלווים את העלילה מאפשרים לצלוח את השילובים האחרים הקשים והכבדים. כדי להבין קצת מהכל - יהא עלי לקחת קורס לתרבות המזרח הרחוק. אולי פעם.



אבישג