title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים גליון 254

מסע שק"ד הרטמן תשע"ה

דברי סיכום

תיאטרון האבסורד

הקטלוג האדום של המילה שקיעה

משורר צרפתי רואה שמש מאדימה

וסוחט מענבי העננים את צבע היין.

משורר אנגלי מדמה אותה לשושן

והעברי לדם.....

אז גם אנחנו נדדנו באי נוחות בין הקטבים של יפי הטבע, הצמחים, הבתים, הגינות, והפולנים שהאירו לנו פנים, לבין הדם של אחינו כל בית ישראל שנשפך בפולין כמים.

גם אנחנו התלבטנו האם בכלל מותר ליהנות במקום כזה מיפי הבריאה?

היה לנו לפני ואחרי המסע ווטסאפ פעיל מאד. במוצאי תשעה באב כתב אוריה אברבנאל:

אוריה: בית כנסת, מגילת איכה "על אלה אני בוכיה" נזכרתי בסיפור של מיכל על המצבה ביער קנישין וחשבתי איך עוברות להן כמעט אלפיים שנה ועמנו עדיין נרדף ומושפל וסבב הסבל והכאב לא משתנה. אך לא עוד... ירושלים בנויה ואנחנו בארץ משלנו, זוכרים את העבר, רגלינו בהווה, ופנינו אל העתיד!

פולין היא ארץ יפהפייה, פסטוראלית ומזמינה, היא האדמה בה התרחשו הזוועות הכי נוראות שידעה האנושות.

פרברי לובלין השלווה והיפה, נושקים למחנה איום ונורא. גן עדן וגיהינום. הבתים בשולי העיירה ממש קרובים לגדר המחנה. לחשוב על כך שבעבר התנהלו חיים רגילים לצד הזוועות. בתנורי המשרפות שורפים גוויות ובתנורים שבבתים אופים עוגות.

בכניסה למחנה אושוויץ 2 – בירקנאו, נבנו ביתנים חדשים: מקדונלדס, בית קפה. הנהגים ותיירים מכל העולם, אוכלים המבורגר וצ'יפס מתבדחים ויושבים בניחותא. מבקרים במחראות המכוונות להשפיל את צלם האדם. בדרגשים עליהם שכבו בלילות 13 איש מוכי רעב וצמא, ואכולי כינמת, וכשאחד רצה להסתובב, הסתובבה אתו כל השורה, מבקרים במשרפות שפוצצו בעקבות מרד הזונדרקומנדו, האנשים הכי אומללים תחת השמים, ולאחר הביקור, יושבים במסעדה הממוזגת, שותים קפה ומתענגים על עוגה טעימה.

למצעד האבסורד אי אפשר שלא לצרף את המוני המוני האנשים ישראלים, פולנים, יפנים, גרמנים ועוד ועוד, מכל קצוות תבל, הבאים לצפות בזוועות. הורים עם פעוטות בעגלות. ילדים, זוגות אוהבים, זקנים וטף. וזכרתי את הדברים שאמר הקב"ה למשה בראותו את הסנה בוער באש ואיננו אוכל: "...ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה... ויאמר אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא". וכך אכן חשנו. קדושה ויראה, מקום בו עונו ונרצחו באכזריות מיליון וחצי יהודים, ואנו עומדים, יותר משבעים שנה אחרי, מתבוננים ומנסים לספר את סיפורם.

היה לנו מסע מטלטל ודחוס, מטלטל במעברים בין חיים למוות, בין מחנה השמדה לאוטובוס שלנו שהיה אתר של שמחה, אחוות חברים ותחושת שיתוף.

מבית הקברות בוורשא בו ניתן לראות כיצד חיו יהודי ורשא, בעושר חומרי ורוחני, ולפעמים גם במוות בשיבה טובה. ביום השני עבדנו בבית הקברות בקנישין, גם הוא מקום ששמר משך מאות שנים על צביון יהודי. כל המצבות כתובות עברית, מנוסחות בשפה נאה, בחריזה ובאקרוסטיכון.

במיידנק נאלצנו להסתפק בביקור חטוף עקב השעה המאוחרת, (ככה זה כשנוסעים במשלחת של שני אוטובוסים, עם איש ביטחון, ומחויבות לכללים) אבל ראינו את תאי הגז, מסרבים להאמין שדין בגדים לחיטוי, ודין אנשים לעלות בגז השמימה, הוא אותו דין. בערב, למדה אותנו מיכל סוגיה במסכת נדרים על כוחה של מילה. בישיבת חכמי לובלין, פאר הישיבות בפולין, עיר של גדולי תורה ואדיריה.

את הבוקר שלמחרת פתחנו בבית הכנסת בוולודובה

רוב יהודי וולדובה נרצחו בסוביבור, ולאחר הביקור בוולדובה, נסענו למחנה סוביבור, הסמוך. עד 1942הייתה עיירה יהודיתופרחה בה קהילה יהודית מפוארת. רובם של יהודי העיירה נספו בשואה.. בעיירה שרד בית הכנסת הגדול של וולדבהשנבנה ב ,1764 אחד מבתי הכנסת היפים באירופה. במלחמת העולם השניה הוא שימש לגרמנים למחסן ולאורווה. כיום שופץ.

ערב מלחמת העולם השנייהחיו בוולודבה 5,650 יהודים, שהיוו שני שליש מכלל האוכלוסייה.

סוביבור

רוב יהודי וולדובה נרצחו בסוביבור, ולאחר הביקור בוולדובה, נסענו למחנה סוביבור, הסמוך.

ולאחר ערב של: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" ובוקר של ריקוד בביהכנ"ס בוולודובה, שוב הומחשה הזוועה בביקורנו במחנה סוביבור עם ווייטק, סגנו הפולני של יורם חיימי ארכיאולוג ישראלי החופר כבר 7 עונות את אדמת סוביבור.

בשנת 2007 יזם הארכיאולוג יורם חיימי ששניים מדודיו מצאו את מותם במחנה סוביבור, חפירות ארכיאולוגיות באתר המחנה. מטרת החפירות הייתה לאתר את שרידי מבנה תאי הגז של המחנה, ולשרטט במדויק את מבנה המחנה. מסתבר שיורם וווייטק, ארכיאולוג פולני, ניפצו בחפירות נתונים רבים שהיו מקובלים במחקר.

הגרמנים דאגו לחסל את המחנה ולטשטש את הזוועות שבוצעו בו. על חורבות המחנה נטעו יער. המחנה פעל בין אפריל 1942 ואוקטובר 1943. רשויות פולין שאדמת המקום שייכת להם, החליטו לאחרונה להקים במקום מוזיאון גדול, מגרש חנייה ענק, וקיר בטון שישמש כאנדרטה לנרצחי סוביבור. בניית המוזיאון תסתום את הגולל על החפירות. יורם, וווייטק מנסים לשנות את ההחלטה.

בקיץ 2014 חשפו יורם ווייטק ואנשיהם, פולנים מקומיים המסורים לחפירות ההצלה, את הנגטיב של עמודי הבטון של תאי הגאזים, וכן פריטים רבים ומשמעותיים שנמצאו בתאי הגאזים, וווייטק הביא אותם אתו והראה לנו אותם. ד"ר דוד זילברקלנג, חוקר בכיר במכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, התייחס לממצאים החדשים ואמר: "גילוי מיקומם המדויק של תאי הגזים במחנה סוביבור הנו ממצא חשוב ביותר בחקר השואה. חשוב להבין כי לא נשאר אף שריד מהיהודים שעבדו באזור תאי הגזים, לכן הממצאים הללו הם כל מה שנשאר מהנרצחים". "נפתח כאן חלון קטן אל סבלם היומיומי. זו הפעם הראשונה שבה נוכל לדעת טוב יותר מה היה תהליך הרצח במחנה ומה עבר על היהודים עד שנרצחו. כמו כן, איתור גודלם המדויק של תאי הגזים יאפשר לנו להבין מה היתה הקיבולת שלהם ומשם נוכל לגזור הערכה מדויקת יותר של מספר הנרצחים במחנה". לדעת צוות החופרים על סמך הממצאים עד כה נרצחו במחנה כ- 400,000 יהודים.

בין אלפי החפצים האישיים במקום, נמצאה טבעת זהב יפיפייה עם כיתוב בעברית "הרי את מקודשת לי". בין אלפי הפריטים שנמצאו במקום, היו כלי אוכל, בקבוקי בשמים, סבונים, תכשיטים שונים, תרופות. חשבתי על האישה, אולי אישה צעירה, שעלתה בעשן הארובה השמימה, וכל מה שנותר ממנה הוא טבעת זו. מה עבר בראשה ברגעיה האחרונים? אולי נזכרה ברגעים המרגשים תחת החופה כשבעלה ענד את הטבעת לאצבעה?

לפתע קבלו בראשי מילות השיר של עוזי חיטמן הנשמעות לעתים קרובות ברדיו בפיו של הזמר שלומי שבת, משמעות חדשה:

הרי את מקודשת לי
כך אני אומר כשאת תלבשי
שמלת כלולות
...
הו כלה יפהפיה
בשם האהבה אני נשבע
הו כלה יפהפיה
אבקש ידך גם בעולם הבא

תני חיבוק ונעצום עיניים
ונישאר לנצח שני פרחים
אני ואת זוג מהשמיים

והזוג מהשמיים, הופך לזוג בשמיים...


אשתקד התגלתה גם באר מים ששימשה את האסירים במחנה. בבאר נמצאו חפצים אישיים רבים של יהודים, שנזרקו לשם על ידי הגרמנים בזמן פירוק המחנה. בין השאר הראה לנו ווייטק תליון של שרשרת העשוי ממטבע מתקופת המנדט עליו חרוט: פלשתינה – א"י. חשבתי על תמימותה של האישה ההולכת אל תא הגזים כשעל חזה שרשרת, פלשתינה-א"י. מה חשבה היא כשבמקום להגיע לפלשתינה, חלומה וחלומם של יהודים מזה שנים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", נחנקה למוות בסוביבור... בשוק הפשפשים ביפו, ברחוב עולי ציון 8, יש חנות עתיקות של אמוץ יעקובי הנקראת פלשתינה-א"י. מוכרים בה חפצים מתקופת המנדט. כמה אירוני – רחוב עולי ציון, והדרך לתאי הגאזים בסוביבור שגם אותה חשף יורם נקראה: הימלשטראסה, רחוב העולים השמימה.

באתר תאי הגאזים נמצאו גם הרבה עצמות אדם ושיניים. נמצא גם תליון שבצידו האחד האותיות העבריות שדי ומצידו השני השם חנה בלועזית,. נזכרתי בחנה אם שמואל שה' שמע לתפילתה. חנה זו, הצמידה ללבה את שם ה', אולם תפילתה לא נענתה. נמצאו מטבעות מפולין, הולנד, אוסטריה, צרפת וצ'כוסלובקיה. צרור מפתחות, חלקי מתכת שונים ובין השאר יתדות מתכת, המשמשות לקיבוע מסילות ברזל, ו...שלוש שיני זהב ופלטת שיניים. כל זה ממחיש את הפשע הנורא שהתרחש במקום. לאחר הרצח עקרו הנאצים את שיני הזהב של המומתים.

מסוביבור, נסענו לעיירה לז'נסק, מקום שבתו של רבי אלימלך מלז'נסק, דור שלישי לחסידות וממעצביה. שם יכולנו לפרוק מעט את המועקה שבלבנו, ולרקוד, אבל, לא לשכוח. על הימים האחרים יספרו ודאי חברי לצוות הנפלא. מוישיק ההיפראקטיבי שלא שקט אף רגע, וכולו מרץ רעיונות, קריאות, תקיעות שופר, תשומת לב לכל תלמיד, ו: "עם ישראל חי!", חגית שבכל פעם ששקענו בדכדוך עקב המראות, שלפה שיר נפלא ומנחם שכתבה. וינאי השומר תמיד על מצב רוח אופטימי ורוח טובה, אוהב את כל כל-כל התלמידים, ומוצא מסילות, בנועם, ללב כולם.

רציתי לספר לכם ההורים על הנבחרת הנפלאה שהייתה אתנו במסע. על הרצינות בה מלאו התלמידים את כל משימותיהם. החל מהפשוטות: ניקוי האוטובוס בכל ערב, הקפדה על כיבוד הנהג במיני תרגימה ומאפה, עזרה ללוי בהגשת המזון, באיסוף הכלים, ובהורדה (יש לציין במיוחד את ילדי לביא המורגלים בתורנויות במלון, ולא יכולים שלא לאסוף כלים...), טקסים מרשימים, מקהלה שמיימית, וזמרי או נכון יותר זמרות סולו כובשות לב.

המושגים שהוכנו בקפידה, תקצירי הספרים, הסיפורים על חבר מסע שליווה אותנו באהבה, שיתוף הפעולה בערב נתינה ובשיחות ערב, שירה באוטובוס, הפעלת הסרטים, והכל, ברוח טובה ובאחוות אחים.

הייתה זו חוויה להתהלך בדרכי פולין האבלות עם נבחרת שכזו.

והשאלה הגדולה מכולם היא בלשונו של גדול חוקרי התלמוד, דוד הלבני, בספרו 'עלה לא נדף': מהו הכח הרוחני שדחף את הניצולים להמשיך, מהו הכח הרוחני שמנע את קריסתם תחת עול הייאוש וחוסר התקווה.

במשלחת שלנו היו לא מעט נכדים ונינים של ניצולים שנקמו את נקמתם בדרך הכי חזקה שניתן להעלות על הדעת – בחיים של תורה ועבודה, בהקמת משפחה.

אנחנו התשובה למרצחים, או כפי שכתב אוריה אברבנאל בווטסאפ:

זוכרים את העבר, רגלינו בהווה, ופנינו אל העתיד!


נילי בן ארי