title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים גליון 252

לעבד נמכר יוסף – כל מקדש שביעי

ש"י עגנון, האש והעצים, קורות בתינו עמ' מד-נא

"מהיכן זכה אבינו יוסף שחזר ושתלו הקב"ה במשפחת בית אביו? אלא ניגון של אבותינו שנשתמר בפיו שמרו והעמידו על בסיסו והעמיד תולדות כמותו בנים ובני בנים שאני ואתם מהם. הוא שאני אומר, אל תשנו ממנהג אבותיכם. ולא באלו המנהגים שבאים מכוח התורה בלבד, אלא אף בזמירות ובניגונים".

סיפורו של עגנון עוסק באחד מאבותיו של המספר, חטוף, שהוגלה מביתו וממשפחתו, וחזר לאחר כמה שנים כעבד לעיר מולדתו. נתגלגלו הדברים ובני משפחתו פדו אותו מבלי לדעת שהוא בנם.

גם הוא לא ידע מי הוא.

בליל שבת, כששרה המשפחה את הפיוט החשוב 'כל מקדש שביעי', במנגינה המקובלת והנהוגה משנים במחוזות גליציה, הצטרף הנער לשירה, ובזכות המנגינה, והאנחה במקום המתאים, זיהו אנשי המשפחה את בנם.

פרק א'

סיפור זה אהוב מאוד על בני משפחתי ועליי. אבי ז"ל אהב לשיר את הפיוט במנגינה המונוטונית והמאוד לא מנגינתית שלמד מאבותיו.

כשלוש שנים לאחר פטירת אבא, נסענו לטיול ראשון בעולם, והוזמנו להתארח בשבת בציריך, בבית אחותה של המחותנת שלנו – משפחת מנדל ובטי הלפרן.

משפחת מנדל אירחה אותנו כיד המלך, והשפיעה עלינו שפע רב. בליל שבת, קידש הדוד מנדל על היין, ואני, שעדיין מתגעגעת לקולו של אבא, שמעתי לפתע קידוש בנוסח שקידש בו אבא. רק סבא ז"ל, אבא ז"ל, ואחי יודעים לקדש במנגינה זו. דמעות זלגו מעיניי. הדוד מנדל שהבחין בכך, שאל אותי לפשר הבכי. לאחר בירור קצר, התברר שהדוד מנדל ואביו הגיעו לציריך מגליציה, מאותו אזור בו נולד אבא.

התחלנו בשיחה ערה על מנהגי המחוז, ואכן, טעמו של המלפפון החמוץ שנכבש בבית הלפרן, היה בדיוק כטעמו של המלפפון החמוץ שכבשה סבתא רוחלה ז"ל.

השאלה הבאה של הדוד מנדל הייתה:

"נו, ולשיר 'כל מקדש שביעי' בנוסח יהודי גליציה את יודעת"?

פתחנו בזמר, וחשתי את אבא עומד מעליי ומנענע בראשו כאומר: חן חן! מני אז, אני מקפידה לשיר את הפיוט "כל מקדש שביעי", כמו בבית אבא.

אורי נווה (נוייפלד), הוא בן טירת צבי קיבלתי ממנו מצגת שבנה, בשם,"סיפורו של ניגון". אני משבצת את דבריו של אורי בכתבה בהסכמתו

בראשית המאה ה- 19, בשנת 1825 עלה לשלטון ברוסיה הצאר ניקולאי ה- 1. עם עלייתו, ציווה לגייס לצבא את ילדי היהודים. נציגיו היו עוברים בכפרים ובעיירות וחוטפים לשירות הצבא את הילדים כשאך מלאו להם 12 שנים. עד גיל 18 שימשו הנערים משרתים וסייסים, ולמדו את עבודת הצבא, ואז גויסו באופן רשמי לתקופת שירות של 25 שנים והשתחררו בני 43, אם לא נהרגו במלחמות.

היהודים ניסו להשתחרר מהגזרה בדרכים שונות. העשירים הבריחו את ילדיהם מחוץ לגבולות הממלכה. העניים כרתו את אצבע ימינם של הילדים המשמשת ללחיצה על ההדק. או גרמו להם נכויות הליכה בדרכים שונות ומכאיבות. היום ידועה הגזֵרה כ"גזֵרת הקנטוניסטים" ("קנטון" - "מחנה צבאי"). במהלך שירותם הצבאי של הנערים נעשה כל מאמץ על מנת להפוך אותם לנוצרים. מפאת התנאים האיומים שאולצו לשרת בהם, מעט מאוד מהנערים שגויסו נותרו בחיים עד ליום השחרור, ואלה שבכל זאת הצליחו לשרוד, כבר לא זיהו את עצמם כיהודים. מבחינת הקהילה היהודית, כל אחת מאפשרויות אלה נחשבה כגזר דין מוות.

כשתכפו החטיפות אף לפני גיל 12, ישבו יהודים באחת העיירות וטיכסו עצה מה לעשות כדי למנוע את תהליך השמד של ילדיהם. העניים הציעו מרד נגד העשירים, אם לא יבריחו גם את ילדיהם, אחרים הציעו לשחד את הצאר בעזרת יהודי העולם, ועוד הצעות שונות ומגוונות. לבסוף, במר ייאושם, קיבלו את הצעתו של אחד המשתתפים, לציידם לדרך החיים במזכרת שתזכיר להם את שורשיהם ואת יהדותם, ואולי יגיע היום, ומזכרת זו תשיבם אל צור מחצבתם ומשפחתם. אך מה היא אותה מזכרת, על כך היה קשה להסכים. האם ילמדום מגיל צעיר להניח תפילין, האם יציידו אותם בטלית ואולי במזוזה, בסידור או בחומש זעיר.

כל ההצעות נדחו שהרי ברור היה שמיד עם גיוסם יילקחו מהם כל חפציהם הפרטיים, ובוודאי אותם פריטי זהות יהודיים, שהרי משימתם הראשונה של המגייסים הייתה להעבירם על דתם. המבוכה הייתה רבה עד שקם יהודי אחד והציע ללמדם ניגון, קל לזכירה ומתאים לכל תפילה ולכל מזמור תהילים . "אז" – כך אמר– "גם אם ישתכח תלמודם לא תשתכח מנגינתם". וכך, תוך חיבור קטעי ניגון שונים יצרו את "הניגון" שלימדו את ילדיהם, ואותו שרו במשפחותיהם בלילות שבת וחג.

אלו הניגונים שנארגו בשטיח של ימי ילדותי קחו לכם מזמרת הארץ

ובי"ז בתמוז קבלתי מכתב מלאה לנגלבן מבני דרום: "קראתי את המאמר שלך על "כוחו של ניגון", התרגשתי מאד.

התוכן של המאמר הפנה אותי ל"קריאה שלי" בימי ראש-השנה במחזור התפילות שלי. בין התפילות אני נוהגת לקרוא את "הפירושים" והסיפורים המתלווים לנוסח התפילה.

אני שולחת לך אחד מהם שיש לו קשר למה שאת כתבת ול"כוחו של ניגון".

הוא ב"יידיש טייטש" – אני מקווה שתצליחי להתמודד ...

הבנתי את תוכן הדברים, אני מנסה להתמודד, ולתרגם מילה מילה, זה לא פשוט...

"וביום שמחתכם, ובמועדיכם, ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצוצרות, על עולותיכם, ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני ה' אלהיכם, אני ה' אלהיכם כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך. ברוך את ה' שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים.

פירוש מעשה הגדולים, עברי טייטש, לבן ציון אלפס(מתוך מחזור כל בו ראש השנה, נוסח ספרד, הוצ' היברו פאבלישינג קאמפאני, ניו יורק)

"וביום שמחתכם – הענין של תקיעת שופר בראה"ש ובכל שמחה ובכל צרה"

במוצש"ק פנחס תש"ע 3.5.10 התקשרו אלי מקיבוץ לביא, לייבל ודבורה ליפניק. לייבל סיפר שאביה של דבורה הקפיד לשיר את הניגון, ולפני מותו, הוא ובת דוד של דבורה שרו את הפיוט והקליטו את עצמם. לייבל השמיע לי את הניגון בטלפון, והבטיח לשלוח העתק.

היום 7.7.10 הגיעה הקלטת מלווה במכתב:

במצורף הקלטת של הזמירה ששמעת אמש בטלפון. חותני, הרב אפרים קולטש ז"ל , היה מאד חובב לשיר זמירות, חזנות, ולעבור לפני התיבה. אני חושב שקדיש גולדברג גם הכיר אותו – לא בטוח, אבל כן בטוח ששימש ברבנות בניופורט ניוז, וירג'יניה, באותו בית כנסת אחרי שהאבא של קדיש סיים.

הרב קולטש, אחרי שפרש לגמלאות עלה ארצה לירושלים, עבר לפני התיבה בלביא וגם בירושלים. ספרו לנו ששנה אחת, ביום הכיפורים, עבר לפני התיבה בירושלים ביום הכיפורים. אנשים שעברו ברחוב ושמעו את תפילתו הפסיקו הליכתם בכדי לשמעו.

בבית של דבי היו שרים הזמירה בכל שבת, וכל בני הזוג למדו אותה. הספקנו ללמד כל הילדים אותה ובדיחת המשפחה היא שבכדי להתחתן לתוך המשפחה, המבחן הוא לשיר "כל מקדש". (תשאלי את אשד..)

הקלטת כוללת את "כל מקדש" קטעים של "מה ידידות" ו"שלום עליכם".

הביצוע ע"י האבא של דבי ובת דודה שלה סלמה מרגוליס, והוקלט לפני כ-25 שנה.

לייבל ליפניק לביא

הרב יעקב גרינגליק ביקש ממני את המאמר בקובץ וורד כדי להעביר לבני משפחתו, וביום 5.8.10 הוא העביר אלי מכתב מאחיו:

כל מקדש שביעי - אנחנו לא לבד - פתח את הקישור


אותה מנגינה, בשינוי קל מאד, אלא שאנחנו שרנו במבטא אשכנזי...

האזנתי בהנאה, סוף סוף, זהו זה!