title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע גליון 251

פרשת 'לך לך'

פרשת 'לך לך' מפגישה אותנו עם אנשי סדום, בבחירתו של לוט להיפרד מאברהם, ולקבוע את אהלו בערי הכיכר, בעיר סדום. התורה משתמשת בשפה קשה ביחס לאנשי סדום – ומתארת אותם 'רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד'. הקושי בתיאור הוא לא רק בכפילות המושגים - 'רָעִים וְחַטָּאִים', אלא גם בהדגשה –'מְאֹד'.

רוע זה, מביא את המשנה במסכת סנהדרין לציין כי לאנשי סדום אין חלק לעולם הבא (כמו הדורות שקדמו להם – דור המבול ודור הפלגה). ביטוי זה מציג את הטוטאליות של הרוע, את העובדה ששום דבר ממעשיהם לא עומד לזכותם, שאין שום פרט או חלק בהתנהגותם שיכול להישאר ולהותיר חותם חיובי אחרי מותם בהפיכת סדום ועמורה.

הגמרא מביאה הצעות שונים לתיאור מעשיהם, של אותם אנשים שהיו 'רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד'.

את הביטויים 'רעים וחטאים' מסבירה הגמרא כמתארים עוולות הן 'בגופם' והן 'בממונם'. אנשי סדום ביצעו עוולות כלכליות (כגון הלוואה בריבית וכיו"ב) ועוולות פיזיות (כגון הימנעות מהכנסת אורחים או שבועת שקר וכיו"ב) כאחד.

שתי המילים האחרונות בפסוק נדרשות גם הן על ידי חכמים כמתארות חטאים של אותם אנשים:

אמר רב יהודה: לה' - זו ברכת השם, מאד - שמתכוונים וחוטאים.

במתניתא תנא: לה' - זו ברכת השם, מאד - זו שפיכות דמים.

נראה שניתן לזהות את דרשות חכמים בפסוק זה כתיאור מתפתח, כאשר העוולות צומחות זו על גבי זו.

החטאים שבגוף ושבממון מועצמים כאשר מתלווה להם פגיעה בשמו של הקדוש ברוך הוא, וכדברי הרש"ר הירש:

במצוות שבין אדם לחבירו יש גבול למידת השחיתות. הבריות יראים זה מזה...גם בין שודדים נהוגה מידה של יושר.

לא כן במצוות שבין אדם למקום. כסבורים הבריות, שהללו אינן נוגעות לחברה במישרין;

כל אחד משלה את עצמו, שהוא פוגע רק בעצמו ובבריאותו; ועל כך, כביכול, הוא אחראי רק לשמים - אילו היה בלבו מורא שמים.

לאור קריאה זו, הפרשנות של המילה האחרונה 'מאוד', יכולה להציג בפנינו את שני הקצוות של הרוע הסדומי. מחד, דברי רב יהודה מזהים את הבעיה החמורה ביותר בכוונה להרע. אנשים מרעים לעתים לזולתם, אם מחוסר כוונה או מתוך חולשה והיכנעות ליצר רע כזה או אחר, אך אנשי סדום התאפיינו בכך שהיו מתכוונים וחוטאים. עושים זאת מתוך מודעות ותכנון, מתוך תפיסת עולם וגישה חברתית.

לצד דבריו, דברי המתניתא מזהים את הרוע הקיצוני בשפיכות הדמים. לא הכוונה והתכנון להרע הם שיא ה'סדומיות', אלא שפיכות הדמים.

מעשי רצח, הם אלו שהופכים את בני האדם להיות כאלו שאין להם חלק לעולם הבא. חוסר היכולת לאפשר את חייו של הזולת, ויהא הוא בר הפלוגתא הגדול ביותר של הרוצח, זהו העוול הקיצוני, המתפתח על גבי חטאים בגוף ובממון, ובסופו של דבר יש בו ניאוץ שם שמים והרס העולם והחברה גם יחד.

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רבה של טירת-צבי