title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים גליון 250

הוצאתי אתכם מקברותיכם

הוצאתי אתכם מקברותיכם אמי ואבי.

את אחי הבכור ישראל

הוצאתי מבור אפל.

בתוך אש ועשן

חיפשתיך- יצחק –אחי הקטן.

שתי אחיותי המתות

עצמותיכן המושלכות

אספו ידי האוהבות.

כנסו לביתי אחד-אחד

ושבו נא בין אחרים.

תכריכיהם יהיו לי מפת שבת,

עיניכם – נרות דולקים.

גם אוכל אגיש בסיר גדול

לשבוע עוד פעם אתכם.

ואבא קידוש יאמר בקול

ואנו נאמר : אמן !

אחי הגדול ישראל יפתח בזמירות

וקולו הערב יתרונן,

ואמא תשב לה בין הבנות

מלאת חסד וחן.

רוזה תביט סביבה בערגה,

עיניה כחול השמיים,

ואש תלתליה תבער מתמיד

יפה בעיני שבעתים.

ופולה שלנו ,סמוקת הפנים,

זקופה,שלובת ידיים

גם היא תשב בין המתים

כאילו חיה עדיין.

הביטי , אמא !

גם יצחק כאן

קטון יונק שדייך...

גם הוא מרחף ליד השולחן

ומחייך אליך !

רחל, חנה ואני – השרידות

נהיה שוב עם כולם

ואבא יאמר את כול התפילות

מודה לריבון העולם.

וכך חליפות ,

חיים ומתים

נהיה שוב יחד, אימא !

מצרור עצמות ואפרכם

יד ושם אקימה.

השיר הזה פותח את ספר הזיכרונות שלי, ששמו: 'עכשיו כבר מותר לבכות'.

כך קראתי לספרי הראשון שהוא גם יד ושם למשפחתי האהובה שנספתה. השם הוא בעקבות פגישתי עם אישה, אחרי המלחמה, שהייתה לה אחות, ילידת וילנה, אישה נשואה ואמא לילד בן שלוש.

בעלה נרצח..היא מצאה פולני, אציל נפש, שחפר בחצרו בור, הכניס אותם פנימה עם הילד הקטן. הוא נהג לספק להם מזון ובלילות מוציא אותם, כדי שיוכלו לנשום קצת אוויר. האם המסכנה נהגה להזכיר לילדה הקטן: "אל תבכה, תהיה שקט...שם, למעלה ישנם אנשים שרוצים לרצוח אותנו". וילד, בן שלוש!... חייב היה להבין ובמשך 3 שנים שתק...

את וילנה שחררו הרוסים. כאשר שניהם יצאו מהבור, שאל הילד: "אמא, עכשיו כבר מותר לי לבכות ? "

מרים הראל

גלריית תמונות