title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים גליון 249

מכתב שכתבה לי חברתי – מרים הראל

בעקבות הכתבה המעניינת על "עליית תינוקות", ששלחת לי אשר פורסמה בעיתון "ישראל היום"- לחצו כאן

אני באה לספר לך על "עליית תינוקות " שלנו, שלי ובעלי עם התינוק שלנו שהיה בן 6 שבועות. עליך לדעת שאני התחתנתי עם בעליפעמים, לא כפי שנראה לך.

אנו נפגשנו באיטליה לשם הגעתי , בדרך ארצה באביב 1945 מיד אחרי שהאמריקנים שחררו אותי ...בעלי הגיע לאיטליה ב- 1946 ישר מרוסיה, לשם ברחה משפחתו עוד בזמן. באיטליה היו נציגי ישראל והם אספו צעירים שיוכלו להיות מדרכי נוער עולהבארץ. הם הקימו סמינר לימודי בצפון איטליה ליד העיר טורינו. אני שכבר הייתי מורה לעברית, אפילו עם הידע המועט שלי, נבחרתי להגיע לסמינריום ובעלי נבחר מתוך החבורה שלו. שם נפגשנו, התאהבנו וכעבור 6 שבועות, נסענו לטורינו לרב מקומי. היינו שם שני זוגות צעירים והוא חיתן אותנו, ללא מוזיקה ואורחים ומתנות...קיבלנו ממנו כתובה בגודל של חצי דף של מחברת ועליה יכולתי לקרוא רק : בתולתא מרים בת גבריאל...ולראות את החתימות.

אנשי הפלמ"ח שהביאו אותנו ארצה בצורה לא לגלית באוניית "מולדת " לקחו מכול אחד כל נייר כולל דיפלומות והבטיחו להחזיר בארץ. המגמה הייתה לפזר אותנו בין אוכלוסיית היישוב ברגע שנגיע לחוף.. אבל קרו שני דברים. מחוף חיפה הביאו אותנו הבריטים לקפריסין (מאי 1947) ואנשי הפלמ"ח נעלמו ולא החזירו את כול הניירת שלקחו מאתנו. שם הריתי. בארץ ידעו אז שבקפריסין נמצאים צעירים לא נשואים ולקפריסין נשלחו רבנים כדי להעמיד חופות. לכן העמידו לי חופה עוד פעם (הייתי בחודש שלישי). אני התחתנתי לראשונה בטורינו ביום 27 בנובמבר 1946 והבן הבכור נולד בקפריסין ביום 10 במרץ 1948.

הבריטים החליטו לארגן עליית תינוקות ואנו היינו ברשימה. בעלי הטוב והחרוץ אסף בסביבת המטבח הגדול פחים בהם הבריטים הביאו למחנה מזון. בעזרת אבן הוא יישר את הפחים ויצר משהו אלוהי: אמבטיה עבור התינוק. מיד אחרי שהריתי כתבתי לאוסטריה ,שם חיו אז אמו ואחיו וסיפרתי לאמו שהיא עומדת להיות סבתא. הבן שלי הובא לברית מילה לבוש כמו נסיך. חמותי דאגה לכך. בקפריסין הבריטים נתנו לכול אמא חדשה 10 מגבותואלה היו החיתולים...בני הבכור היה לבוש בתחרה ובגדים של נסיך. איך הגענו ארצה ?


אחרי הלידה של בן יש לעשות לו ברית מילה. חגיגה זאת מחייבת להכין עוגה עבור אורחים. איך עושים עוגה בקפריסין? הבריטים נתנו לי אטריות. את האטריות משרים במים לכל הלילה. קיבלתי אבקת ביצה ואבקת סוכר. בבוקר האטריות הפכו לבצק. ו..יש עוגה. אבל אז הסתבר שהילד קצת צהוב וכל זה יש לעשות שנית. הפעם זה הצליח ובני הבכור הצטרף לקהל עם ישראל.

קרה עוד משהו לפני סיפור המעבר לישראל. יום אחד הופיעו במחנה אנשי מדע לבחור בין הפליטים מורים להוראת עברית. אני נבחרתי ונעמדתי מול סוללה של פרופסורים מאוניברסיטת ירושלים. הם המטירו עלי שאלות. עניתי בעברית ואז שאל אותי אחד מהם: האם למדת פעם תנ"ך בפולין? אמרתי: לא למדתי , אבל אני יודעת משפט אחד שמאד מוצא חן בעיני והוא : "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי..." המלומדים הביטו עלי כלא מאמינים ושאלו מה מובנו של המשפט. אמרתי:אינני יודעת את המלה בעברית , בלועזית זאת אנלוגיה לעם ישראל שהינו כפוי תודה. קיבלתי תעודת הוראה...

ולגבי העלייה ארצה. כפי שסיפרתי כבר , חמותי שלחה לי בגדים לתינוק והחבילות כללו גם שמיכה חמה. בעלי ריפד את האמבטיה אותה עשה מפחים בעזרת אבן ואחר כך קשר ואת ה"חבילה "בתוכה התינוק בן 6 שבועות בחבלים, מסביב..וכך הגענו לחוף.

הכניסו אותנו לסירות גומי כדי להגיע לאוניית קרב בריטית, שעמדה רחוק...כאשר הגענו לקרבת האונייה ענקית , קרה משהו שגרם לבעלי סיוטי לילה לאורך חייו : אל סירת גומי קפץ חייל בריטי מהסיפון, אחז באמבטיה ובה האוצר שלנו ו..הניף אותה באוויר , ישר לידיו של חייל אחר שעמד על הסיפון...קשה לתאר את הפחד שהרגשנו. בעלי היה חיוור כמת, ואני הייתי בטוחה שהתינוק ייפול לתוך הים הסוער...ושם למעלה שיכנו את כולנו על הסיפון בצפיפות נוראה. היה לנו קשה להירגע. חלצתי את שדי והצמדתי את תינוקי לפטמה. היה לי רושם שאני מבקשת ממנו סליחה על מה שגרמנו לו...היה קר מאד. הייתה רוח חזקה וגלי ים התדפקו על הסיפון , גלים מאיימים.

בעלי עמד לידי והחזיק אותי שלא אפול...המצב היה לאחר ייאוש. וזה קרה אחר יום ולילה כשבעלי טרח לארוז בתנאים בלתי אפשריים. הכל היה תלוי בזריזותו וידיו הטובות. אנו באמת עולים ארצה, הפעם רשמית...אבל איך עוברים את יום ולילה את הדרך בתנאים אלה ? לא לכול האמהות היה חלב להנקה . הבריטים חילקו לנו ביסקוויטים, קשים כמו קרש...פתאום שמעתי שקוראים בשמי. מסתבר שאחד מאתנו, דר' המרמש ,יליד לודז, היה צריך להיות אחראי על כול הכבודה וקיבל תא לעצמו. אשתו ילדה תינוקת ביום בו נולד בני, היינו שכנים במחנה והוא ידע שאני שופעת חלב ואילו אשתו לא מסוגלת להניק. בקפריסין קיבלה בקבוקי חלב שהיה תערובת של אבקה ומים. ולכן הם החליטו לצרף אותי לתא שלהם...עם בקשה שאניק גם את התינוקת שלהם. בשמחה גדולה נכנסתי לתא שהיו בו שני דרגשים. העליון שימש לזוג המרמש והתחתון הפך למיטה לשני התינוקות. היה שם שרפרף . התיישבתי עליו ושני התינוקות הוגשו לי. הרמתי את רגלי כדי שהקטנים לא יפלו מהברכיים והצמדתי כל אחד לשד אחר. בעלי אמר לי: עכשיו את מסודרת, אני יוצא לסיפון..אני חייב לישון קצת, אני עייף נורא. והוא יצא. שני הוריה של התינוקת חלו מיד במחלת ים , שכבו למעלה והקיאו...אני דווקא הרגשתי טוב , כמו כן הקטנים שקיבלו את ארוחתם. ואז התחוללה סערה מאיימת (חודש אפריל בים התיכון ) ואני החלטתי לצאת ולחפש את בעלי שבוודאי שוכב שם רטוב ורועד מקור. השכבתי את הקטנים וכיסיתי אותם בשמיכה.

יצאתי לסיפון. כולם שכבו שם כמו עדר בשדה סתווי, רטובים, רועדים, מחפים על התינוקות... התרוצצתי וקראתי בשמו של בעלי, דרכתי על הנמצאים, קיבלתי תלונות רמות ו..לא יכולתי לוותר. חייו של בעלי היו בסכנה. ובסוף מצאתי אותו. הוא שכב בפינה הכי רחוקה של הסיפון הענקי, צמוד לגדר, רגליו בתוך גלי המים והוא כולו בתוך שלולית של מי ים וקיא, ו..ישן שינה עמוקה. נגעתי בשרוולו, משכתי בבגדו, משכתי את השערות, משכתי באוזנו ובסוף הצלחתי להעיר אותו. הוא לא ידע בכלל מי מפריע לו לישון. הולכתי אותו לתא והוא מיד נשכב על הקטע הקטן הפנוי של הרצפה ונפל לתוך שינה עמוקה.

הגענו. הועברנו למעברה של רעננה. היה שם בית תינוקות ואנו החלטנו לא למסור את האוצר שלנו. הוכנסנו לתוך צריף עלוב ביחד עם עוד זוג הורים ,ילידי הונגריה . הוא היה מזוקן וכל הזמן התפלל. את התינוק השכבנו על הדרגש ואנו נשכבנו על הרצפה. למחרת הסתבר שאני לא מסוגלת לאכול את האוכל שחולק לנו. המטבח היה מזוהם והתור ארוך. איך אעמוד שלוש שעות בתור למרק בעל טעם נורא ? בעלי יצא לעיירת רעננה ומצא עבודה. איכר אחד קיבל אותו לעבודת שדה וציווה עליו להוציא תפוחי אדמה בידיו, לא במקל כדי לא לפגוע בתפוח. בעלי לא התלונן. הוא חזר הביתה וכל ציפורני ידיו היו שבורות. אבל הובטח לו 60 אגורות עבור 12 שעות עבודה...וזה היה הון. הוא ראה קיוסק ליד המעברה. זאת הייה מעין מכולת קטנה. נטלתי את התינוק והלכתי לקיוסק לקנות בננה ,חמאה ואולי עגבנייה...בעלת הקיוסק הביטה עלי ואמרה:" ילדה, תגידי לאמא שלך שתקנה לאח שלך עגלה. את לא יכולה לסחוב את התינוק השמן על הידיים ! "

אמרתי לה : "אמא שלי לא יכולה לעזור לי כי היא נמצאת ברשימה של ששת המיליונים וזה לא האח שלי , זה התינוק שלי". היא זרקה לי מבט משונה ושאלה בשקט: לתינוק שלך יש אבא ? אמרתי לה, כן, הוא עובד כאן בהוצאת תפוחים מהאדמה והביא לי את הכסף...ראיתי דמעות בעיניה. היא הוסיפה לי גם לבנייה, במתנה. לא ידעתי מה זה. אבל אז הבנתי שבארץ ישראל נמצאים אנשים טובים... והייתי מאושרת , גם בתנאים אלה.

אז אפשר להתחתן בלי תזמורת, דודות, מתנות , רעש גדול , נשיקות ואיחולים וגם ללדת תינוק בריא ולהגיע ארצה בתנאים בלתי רגילים וגם לחיות עם אותו האיש, נשואה לו פעמים במשך 65 שנים באהבה גדולה...

מרים הראל

ובקשה אישית לכל אחת ואחד מכם-


לקראת שבת בה נקרא את פרשת "לך לך",

אנו מבקשים מחברינו בעמק לשלוח את "סיפורי לך לך –

עלייתם לישראל מכל קצוות תבל".

נשמח מאוד לקבלם וכמובןברשותכם- לפרסמם.

נילי בן ארי