title
title
title
title
title
title
משתפים גליון 249

על אחרי החגים ומה ניקח מהם לשאר ימות השנה



שמש בחצר

בבית ספר יסודי בעיירה קטנה בשוודיה החליטה המנהלת לצייר את השמש שבתמונה במקום בולט בחצר, והסבירה למורים ולתלמידים שכל מי שמרגיש לבד, עצוב או לא מוצא עם מי לשחק, יוכל להיכנס ולעמוד על העיגול של השמש, והסובבים יבינו שהוא זקוק לחברה או לעזרה. היא הורתה להם לגשת למי שעומד שם ולהציע לו להצטרף אליהם למשחק, גם אם הם לא מכירים אותו. הסיפור הפך להצלחה גדולה ואפילו אל אמא שבאה לאסוף את בתה ונעמדה בטעות בתוך השמש, מיד נגשו ילדים ושאלו אותה אם היא זקוקה לעזרה.
אהבתם? חושבים שצריך לאמץ את השיטה גם אצלנו?! מה דעתכם- נשמח לשמוע!!

ומתוך המרשתת- כך נכתב בדף הפייסבוק של שי פירון, שר החינוך לשעבר:

בוקר טוב לך, אדון ''אחרי החגים''

אני יודע כמה אנשים חיכו לבואך, "חזרה לשגרה" הם קוראים לך.
הילדים, הרעש, הארוחות המרובות, הכמיהה לקצת שקט ולימים 'רגילים'.
הרצון של הורים להפסיק להיות ''וועדת תרבות'', ולהפסיק את תחרויות ה''מאסטר שף'' בין ים של ארוחות וקלוריות.

אבל רגע לפני, לפני שתבוא ותדיח את ימי החגים מהגמוניה ושליטה, תשכיח, תמחק, רגע לפני הגשם הראשון שישטוף וינקה כל זכר לחגים, אני מבקש מכם לבחור רגע אחד, מזוקק; רגע אחד מתוך תקופת החגים שאתם לוקחים אתכם, לשנה הבאה. רגע אחד שהיה מקור של שמחה ונחת, שריגש אתכם, שנגע בכם, שגרם לכם לרצות להיות טובים יותר.

קשה לי לבחור אחד, אבל הנה רגע מיוחד:

שמחת תורה. בית הכנסת ביישוב אורנית. החזן נושא קולו בתפילת יזכור לזכר הנפטרים. זה הרגע שאני מסתובב לאחור. מנסה לקלוט דמעה, שבר. לראות מי זקוק לחיבוק, לתמיכה, למילה.
ה. עמד במקומו. הוא אבא של אחד החברים. והוא בכה, ועוד איך בכה.
''
קצת תמוה'' חשבתי לעצמי. האיש בין 90 ובוכה על אבא או אמא כאילו הלכו לעולמם בשנה האחרונה.
נגשתי בצעד מהוסס. הנחתי יד על כתף, ושאלתי לשלומו.
"
זה הורג אותי" הוא אמר בעיניים עצובות. "אני לא מצליח להיזכר בפנים של אימא שלי!"
זה היה רגע שדמעות הציפו גם את פני.
"
נפרדתי ממנה בגיל 13 ומאז לא ראיתיה". ה. יליד אושווינצים, ניצול שואה. 77 שנים חלפו מיום הפרידה. הוא ניצול מהשואה הנוראה, הקים משפחה לתפארת, הגיע להישגים מרשימים בכל תחום.
אבל...הפנים החסרות של אימא מלוות אותו.

רגע אחד מזוקק.
רגע של אהבה, משפחה, עומק החיים.

חורף טוב לכם,

שי פירון

ובדף אחר את שכתב יורם טהרלב-

בהתרגשות גדולה קבלתי את הצילום של - הגננת שלי, קיקה - בת 104 כאשר היא פוגשת ביגור, מקום בו נולדתי וגדלתי, את נכדי הבכור ואת נינתי.


יורם טהרלב


ולסיום תמונה שצולמה בידי קרין בתה של רבקה רביב מחמדיה

אשר כותרתה- אוכל ושותה ומטייל בסוכה:



שלח את התמונה למערכת- ראובן אור - טירת-צבי