title
title
title
title
title
title
משב רוח גליון 247

זהירות – מטבעות שחוקות!!

הסירו את האבק!!

בימים אלו שהם ימי דין, חשבון נפש והתחדשות יש כאלה המעבירים זמנם שעות רבות בבתי הכנסת לתפילה, יש אחרים אשר מוצאים את דרכם לעשיית הטוב בין אדם לחברו בדרך שיבחרו בה. ישנם בודאי גם אלה אשר תקופה זו אינה נוגעת לליבם...

בשנים האחרונות יצאו מחזורי תפילה המנסים לשלב מסורת עתיקה בניגונים חדשים.

מחזורים אלה מביאים בצד התפילות המסורתיות קטעי הגות, ספרות ושירה בני זמננו אשר אולי ייגעו בנפשו של המתפלל שכבר נלאה מהמילים ה"נדושות" של המחזור החוזר שנה בשנה על מילים עתיקות ופיוטים חסרי פשר (עבורו, בכל אופן).

שירי תפילה רבים נכתבו בדורות האחרונים על ידי משוררים אהובים ומקובלים ולעיתים הם פותחים צהר בלב המתפלל להתבוננות לעומק הלב ולגבהי מרומים.

אחת היצירות הפופולאריות הוא שיר התפילה של לאה גולדברג

"לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל
.
מוקדם ומאוחר עמוד 188

אך לעיתים מצוטט השיר כלאחר יד בכתבה עיתונאית כלשהי, בעלום שבועי קיבוצי, בין שורות של חול וחולין ואני חשה פגועה מול הציטוט הסתמי הזה אשר יותר פוגע בכבוד המילה הכתובה, מאשר מביע את הערכתה.

קביעה של שורות שיר נפלא במידעון יום יומי, או "אגרת לחבר" לעיתים אינה מעלה את השיר במעלותיו הטבעיות אלא ממקמות אותו בדרכי עפר במקרה הטוב, לעיתים אף מקרבות אותו לתעלות הביבים.

כמחוה לשיר תפילה נפלא החלטתי, גם אם בדרך כלל אין לעשות זאת, לומר כמה מילים של התעמקות במילים שהפכו להיות מטבעות שחוקות.

לאה גולדברג היתה ונשארה משוררת דגולה. בשיר זה הקצר והמופלא כלולה עמידתה של הנפש המתפעלת מיפי העולם מול בוראו, אך אין כאן האלוקים הגדול והנורא, אל-עליון קונה שמים וארץ.

הפניה היא אל האל האישי הפרטי שלי. אין כאן תפילה אלא כמיהה ללמוד תפילה כלשהי, שכנראה איננה בנמצא רק הכמיהה אליה מתקיימת. היחיד אשר בידו להעשיר את הנפש ביכולת התפילה הוא האל האישי הפרטי. לכן-

"לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי"

בדרך כלל אנו מתפללים ומבקשים משאלות לבנו אך המשוררת מלאת ההתפעלות רוצה קודם לכל להודות על החסד האלוקי ורק אחר כך להתפלל ולכן-

השורה הבאה אומרת: "בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל"

הברכה והתפילה אינם על דברים גדולים ועצומים לפרט ולכלל. שלום, בריאות, הצלחה, שלמות. לא ! כלל וכלל לא. הברכה והתפילה הם על הפלאים המתגלים בתופעות הטבע הפשוטות ביותר אשר אותן צובעת המשוררת באור עליון קסום: "נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל"

אך היופי המעורר אינו נמצא דווקא בפריון המדהים הוא קיים גם בעלה שאין לו טעם וריח ומלבד זאת, כבר נסתיימו חייו. אף ב"עלה הקמל" יש פלא מפלאי הבריאה, נסתר ורב משמעות שאינה בת-תפיסתנו "סוֹד עָלֶה קָמֵל".

ובהמשך הדברים מודה המשוררת ומתפללת על המרכיב הבסיסי בחיי האדם אשר באמצעותו אנו בני-אנוש הנבדלים משאר היצורים:

"עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם"

התפילה המסורתית אומרת: מודה אני לפניך... שהחזרת בי נשמתי בחמלה..." אך לאה גולדברג אסירת תודה כיציר אנוש על הדברים הבסיסיים שאנו כה רגילים להם עד שאין אנו רואים בהם פלא כלל:"לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם" – אלו פלאי עולם הניתנים לנו בזכות הבחירה האנושית.

ושורת הבית האחרונה הבנויה משני ניגודים הקיימים בחיינו. מצד אחד הראיה האופטימית, התקווה הזו אשר היוונים הקדמונים ציינו אותה כמפלט מכל פגעי העולם, ובשירה של המשוררת המופלאה הזו קיימת ההכרה כי גם התקווה היא דבר שיש ללמוד אותה ולדעת למצוא אותה בחיינו- זו התקווה המאפשרת גם את התפילה ולכן המילה "לְיַחֵל" הינה בעלת משמעות כפולה, גם תקווה וגם תפילה.

גם אם ניסק עד שמי מרום באופטימיות ובתקווה לעיתים ניפול עד לתהום תחתיות, עקב האכזבה והכשלון ולכן שורת השיר האחרונה בבית זה מבקשת גם על האופטימיות והתקווה אך גם על היכולת לעמוד בתהום הנפילה

"לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל"

אינני רוצה לפלוש למקדש הבית השני של השיר מצאו את הדרך אליו.

נודה לאלה אשר ידעו, באמצעות המילים, לגלות את הנפלאות והנסתרות אשר בנפשנו.

אבישג