title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע גליון 246

פרשת נצבים

מספרים על רבי זושא מאניפולי, אחיו של רבי אלימלך מליז'נסק (נפטר לפני כ215 שנים), שמעולם לא הצליח להתקדם בלימוד הגמרא.

בכל פעם שהיה פותח את התלמוד הבבלי, היה נתקל במילה הראשונה הפותחת את מסכת ברכות (במשנה 'מאימתי קורין את שמע בערבית...'), היה שוהה ומתבונן בה, וקורא 'מאימתי' (הת' בחיריק), ומיד היתה נופלת עליו אימת ה', ויראתו הגדולה היתה משתקת אותו מלהמשיך וללמוד...

פרשתנו פותחת בתיאור מעמד הברית שכורת הקב"ה עם עמו, ונראה שהתבוננות במילה הראשונה יכולה להספיק גם לנו ללמוד ולהפנים: 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם...'.

אתם – לא 'אתה', לא 'את', לא 'הוא' או 'היא'. הפניה היא פניה לציבור, לעדה, לעם.

הדברים הולכים ומתבררים, הולכים ומתפרטים בשורות הבאות: 'רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ'.

התורה מפרטת כאן כדי שלא יוותר אף אחד מחוץ למעגל הברית.

הברית, כמוה כטבילה. כדי להיטהר במי המקווה, צריך האדם כולו להיכנס לתוך המים. אפילו אצבע קטנה הנותרת מחוץ למים מונעת מהאדם להיטהר, שהרי לא כל גופו היה בתוככי המים החיים.

באופן דומה, הברית איננה ברית של היחיד. זוהי הברית שבה 'אתם ניצבים'. כעדה, כקהילה, כציבור.

כדי לזכות לתורה ולהתגלות, כדי לזכות לברית ולהתחדשות, עלינו להשיב את ההתייצבות המשותפת, כתף אל כתף, כאגודה אחת.

כך מבטאים זאת חז"ל, כשהם דורשים את הפסוק הפותח את הפרשה:

בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת?

ואילו נוטל אחת אחת אפילו תינוק יכול ומשברם,

וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו אגודה אחת

כשהן אגודים מקבלין פני שכינה.

ההתכללות באגודה נושאת בחובה תמיד מחיר של ויתור מסוים- על היות 'קנה בודד', או 'קנה השותף רק לחלק מהקנים'. בכך, ההיענות לאתגר של 'אתם ניצבים' היא בעצמה הופכת לברית – ברית שבין כל חברי הקהילה, ביטוי של ענוה ושל אהבה, של סולידריות ושל אכפתיות, של מציאת המשותף ולא המפריד, של רצון לתת ל'ביחד' מקום ולו לכמה רגעים.

דומני שאם נשכיל להתייצב כציבור, אם נביא את תודעת הברית שבינינו לידי מימוש, הרי שהקב"ה ימצא אותנו כמקום שטוב לשכון בו, ונקבל את פני השכינה.

מתוך אותה כניסה משותפת בברית, נוכל אז לצאת ולחפש כל אחד את דרכו הייחודית, כל אחד לפי עולמו הפנימי וביטוייו החיצוניים – כל אחד לפי פיו וליבו: 'כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ'.

מצוות התורה כמו גם הבטחתה (המנוסחת בלשון יחיד), לזהות את ה'דבר' לא מעבר לים ולא בשמים, אלא בתוככי ליבו ופיו של האדם, יכולה וצריכה לצמוח אחרי השראת השכינה על הציבור המתייצב בברית כאגודה אחת.

שבת שלום ושנה טובה, הרב אוֹרי ליפשיץ, רבה של טירת-צבי