title
title
title
title
title
title
משתפים גליון 244




כשהגעתי לכותל הערב לא הבנתי מה האוטובוסים האלה עושים ככה, מול רחבת האבנים עצמה. אף פעם לא ראיתי שחונים כאן. ואז מהאוטובוסים האלה יצאו מאתיים ילדים בכיסאות גלגלים, שרק כך יכולים להגיע קרוב קרוב. איתם ירדו מהאוטובוסים מאתיים מדריכים של "קו לחיים". הם התנדבו להיות איתם בכל השבוע הזה של המחנה, וגם בערב הסיום המורכב והמרגש. לאט לאט הם עזרו להם לרדת, אחד אחד, וניגשו לכותל, והתפללו יחד, ודאגו לאווירה ולאוכל ולשירים ולטיפול מסור בכל מכשול פיזי שצץ בדרך, והיו כאלה. והם לא שמו לב, כל החניכים והמדריכים האלה, אבל הם גרמו הערב לכל אלפי המתפללים והמבקרים בכותל לעצור, להתבונן, להרהר ולהתרגש.

סיון רהב-מאיר

פייסבוק


האב גבריאל נדאף

על הנייר, פוסט מרגש ופשוט אחד מיני רבים של אב הגאה בבנו החייל. המציאות, כמובן, על רקע גיוס הערבים נוצרים, מורכבת הרבה יותר. היא גם טעונה הרבה יותר בחברה ישראלית בה הסולידריות היא לצערנו עדיין לא דבר מובן מאליו, ובמקומות מסוימים אף נחשבת למוקצית. פוסטים כגון אלו דוחפים את אותה הסולידריות למקום המרכזי שבה היא צריכה להיות, וזה נהדר.
נאחל לאב נדאף, לבנו ולשאר חלקי הפאזל בחברה הישראלית להמשיך ולהרגיש חלק אינטגרלי ממה שהם.


פרס ירושלים לאחדות ישראל

פייסבוק