title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

סגירת המעגל של ספר התורה מליל הבדולח

ד"ר לודוויג דיטנהופר, שבתושייתו הציל מפרעות ליל הבדולח את ספר התורה, נדד עימו בעולם עד שהגיע לישראל • נכדתו רותי: "פיסת היסטוריה משמעותית"

 

יורי ילון  פורסם ב-  05.11.2019 

ספר התורה ששרד את ליל הבדולח // באדיבות "יד ושם"

ספר התורה ששרד את ליל הבדולח // באדיבות "יד ושם"


ספר תורה משפחתי, שהוצל מפרעות ליל הבדולח על ידי ד"ר לודוויג דיטנהופר, לפני 81 שנה, ונשמר במשך שנים רבות - נמסר למוזיאון יד ושם בירושלים על ידי נכדתו. 

ד"ר דיטנהופר היה תעשיין מהעיר אנסבך שבגרמניה ופעיל ציבור. הוא מילא תפקידים רבים בעירו, ובהם חבר מועצת העיר וראש ועד הקהילה היהודית. בנו הבכור, תיאו, לחם במלחמת העולם הראשונה כחייל גרמני ומת לאחר המלחמה. גם רעייתו בבט נפטרה וארבעת ילדיו האחרים עזבו את גרמניה. בתחילת שנות ה־30 נותר לודוויג לבדו באנסבך. הוא הוסיף לפעול למען הקהילה היהודית, שמנתה ערב עליית הנאצים לשלטון כ־200 איש, אך תכנן לעלות לארץ ישראל, שם התגוררו באותה עת שניים מילדיו.  

 

 תיעוד ארכיון: ליל הבדולח בעיר בוהל בגרמניה // מתוך ארכיון יד ושם – לחצו כאן לצפיה

ב־27 באוקטובר 1938 הושלכה פצצת גז מדמיע לעבר בית הכנסת באנסבך בזמן התפילה, והמתפללים נאלצו להפסיק את התפילה. בנובמבר 1938, זמן קצר לפני ליל הבדולח, נקרא לודוויג לפגישה דחופה עם ראש משטרת אנסבך, שהיה מיודד עימו. ראש המשטרה הזהיר אותו מפני הפרעות, הפגיעה הצפויה ביהודים ושריפת בית הכנסת, ודחק בו לעזוב בהקדם את המדינה. לודוויג שמע לעצתו. הוא הלך לבית הכנסת ולקח את ספר התורה, שהקדישה המשפחה לבית הכנסת, ספר תורה שבמשך דורות עלו עימו לתורה וקראו בו רבים מבני המשפחה

ספר התורה נעטף במעטפת (וימפל) מפוארת, שהוקדשה לבית הכנסת בשנת 1840 ועליה רקמה של כתובת הקדשה וציורים ושמות התינוק והאב שמסר אותה למקום. וימפל הוא כינוי לחיתול, ששימש תינוקות בברית מילה. בכמה קהילות בגרמניה היה נהוג לתת את החיתול כמתנה לבית הכנסת בהגיע הפעוט לגיל שלוש, כדי לעטוף בו את ספר התורה. דיטנהופר לקח עימו גם את כד האפר של רעייתו ועזב את המקום. תחושות רעות שהרגיש גרמו לו לפעול להשגת המסמכים הנדרשים לעזיבת גרמניה לפני ליל הבדולח.

החרבת דירות היהודים

בלילה שבין 9 ל־10 בנובמבר 1938, ליל הבדולח, הצטווה ראש העירייה של אנסבך על ידי המפקדה הראשית של הנאצים בנירנברג לאסור את יהודי העיר, להחריב את דירותיהם ולהעלות באש את בית הכנסת. ראש העירייה ציווה על אנשי האס־אה, פלוגות הסער של הנאצים, להימנע מאלימות, והודות לכך לא נפגעו יהודים באנסבך בליל הבדולח. ראש העירייה שיגר לבית הכנסת שני אנשים במטרה שיציתו את המקום. האנשים שברו ספסלים ושרפו אותם לרבות ספרי תורה וספרי קודש אחרים. מייד לאחר שציווה על השריפה, שלח כבאים שכיבו את אותה. מהאש נחרכו שניים מעמודי הבימה, וילון, ספרי תורה, שתי פרוכות מתחילת המאה ה־18 ושתי נברשות מתכת. החלקים שניצלו שמורים כיום במוזיאון העירוני של אנסבך

https://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/u102543/YAD-VA-SHEM_553747734.jpg

הזוג דיטנהופר // צילום: ארכיון יד ושם 

עוד קודם הוצא מבית הכנסת ארגז ובו טליתות ותשמישי קדושה אחרים ואלה הגיעו לפיקוח המשטרה.

אחרי הפרעות נמכר בית הכנסת למועצת העיר תמורת סכום נמוך. עשרות היהודים שנותרו בעיר נאסרו בהתאם להנחיית הנאצים, אבל למחרת בבוקר פקד ראש העירייה על שחרורם, וכמעט כולם שוחררו. בהם היה גם לודוויג דיטנהופר, שעזב לאוסטריה, משם עבר להונגריה, לרוסיה, לסין, לדרום אפריקה ולגיברלטר. לאחר כשנה בדרכים הגיע לארץ ישראל ב־1939 והתיישב בחיפה. את ספר התורה והמעטפת (וימפל) מסר לילדיו בארץ ישראל

תרומה ליד ושם

דיטנהופר נפטר ונקבר בבית העלמין של קיבוץ בית השיטה, שבו התגורר בנו יצחק חצרוני. רותי ברוך, נכדתו של דיטנהופר, החליטה לתרום ליד ושם את ספר התורה והמעטפת במסגרת הפרויקט הלאומי של יד ושם "לאסוף את השברים", פרויקט להצלת פריטים אישיים מתקופת השואה

https://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/u102543/Getty-Images_653743543.jpg

 בית הכנסת שחרב // צילום: GettyImages

 

"ספר התורה הזה עובר במשפחתנו מדורי דורות, והוא פיסת היסטוריה משפחתית משמעותית עבורי", תיארה הנכדה ברוך. "סבא־רבא שלי עלה איתו לתורה וכך גם סבא שלי, אבי ושלושת אחיו, וגם הנכד שלי. במשך שנים רבות ספר התורה הזה היה בקיבוץ בית השיטה שבו התגוררנו. לימים, עזבתי את הקיבוץ והיה לי חשוב לקחת אותו איתי. הוא היה אצלי בבית במשך שנים והתלבטנו מה לעשות איתו. בעצה אחת עם ילדיי החלטנו לתרום אותו ליד ושם, כי זה יהיה המקום הטוב ביותר עבורו. בו הוא יישמר וגם יהיה בתצוגה". 

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן


ובנוסף הקשר לטירת צבי לכתבה זאת :

יצחק חצרוני בנוסף לשאר עיסוקיו והתמחותו בנושא הזיתים,

היה אמן מומחה לפסיפס, ועזר לנו מאד (בהתנדבות) לטפל בהעברת

רצפת בית הכנסת של תל מנורה - ממוזיאון ניר דוד אל טירת צבי.

 

בברכה – בני מור - טירת-צביhttps://ssl.gstatic.com/ui/v1/icons/mail/images/cleardot.gif