title
title
title
title
title
title
משתפים - ההליכה לבית הספר

ט"ז תשרי תש"פ
‏15/10/2019

נכתב לכבוד ילדי כיתה א'  -  ההליכה לבית הספר


תחילה היה זה בצעדים קטנים מהוססים קמעה, אבל הדרך הייתה קצרה. מבית הילדים "בית גוטספילד, ("ניגונים" של היום) ועד לאזור המאפיה בה הוצב הליפט שהוקצה להיות "בית הספר עין הנצי"ב". הליפט היה בעצם "מכולה" בה הובאו סחורות וציוד של עולים חדשים למדינה שהוקמה זה עתה, צוות הנגרים פתח בה דלת ושני חלונות קטנים שהוצב על גבי 4 בלוקים, כך שיצר מדרגה שהקשתה עלינו שלושת הילדים הגדולים של הקיבוץ, שני בנים ובת אחת, שהיו עדיין קטנים, לעלות ולהיכנס לכיתה א'. שני שולחנות חדשים, מותאמים לתלמידים היו שם, בעלי מדף נפתח, שקע לעיפרון וחור עגול קטן עבור "קסת דיו", היה גם לוח חדש על גבי חצובה גם זאת עשו הנגרים, רק שולחנה של המורה היה ישן, ואין לי היום את מי לשאול למה.
לכיתה ב' הדרך כבר הייתה הרבה יותר ארוכה, כי הוחלט שנלמד יחד עם ילדי שדה אליהו, וכיוון שקיבוץ זה היה ותיק משלנו וילדיו מרובים יותר הוחלט שמקום הלימוד יהיה שם. הדבר לא שימח את הורינו, "מה הילדים ילמדו כל כך רחוק". אך אנו הילדים דווקא שמחנו כי הבנו מיד את פוטנציאל ההרפתקנות הצפון בדרך כה ארוכה. 
ואכן הדרך הייתה ארוכה, הכביש לא היה כלל כביש, אלא שביל שרופד באבני "סולינג" על ידי המנדט הבריטי ובו מהמורות לרוב, ובצידה דרך עפר. אנחנו נסענו תחילה על גבי עגלה אותה משכו הפרידות "כפתור" "ופרח", עם מותה החליפה אותה הפרדה  "זריזה". כל בוקר קיבל העגלון הנחיות מהמטפלות לגבי הנסיעה והילדים, דבר ראשון שהיה עלי לעשות זה לעמוס על העגלה שתי חבילות קש כדי שיהיה לנו על מה לשבת. אך אנו הילדים בחרנו לשבת על אחורי העגלה, כי לעתים כשהיה העגלון מניף את השוט הוא היה מגיע לאחוריו ופוגע בנו הילדים, ומה עוד שישיבה מאחור אפשרה לנו לקפוץ מהעגלה בשעת הנסיעה לרוץ אחריה ולעלות עליה מחדש, הכל היה טוב, העגלון לא חש בכלל מה אנו עושים, שכן ראשו ועיניו היו בשביל/כביש שלפניו, עד שיום אחד הפנה ראשו לאחור ראה את המתרחש וצעק עלינו: "אתם רוצים למות חיים או מתים", אנחנו צחקנו על האמירה שלו, אך גם הפנמנו את הדבר והסכנה שבכך וחדלנו מלקפוץ, אך על מקום הישיבה באחורי העגלה לא ויתרנו.
אך באיזה דרך לנסוע, האם על גבי כביש הסולינג הקופצני, או על דרך העפר, העגלון שחשב על נוחות הנסיעה ועל נוחות הפרדות העדיף לנסוע על דרך העפר שלא הייתה כה קופצנית. אך אנו הילדים בדרך זו התמלאנו אבק בקיץ ובגושי בוץ בחורף שעפו מפרסות הפרדות ואופני העגלה. 
לימים החלו לנסוע עם טרקטור ועגלה. איני יודע אם זה משום שרווח מעט לעין הנצי"ב ויכלו לרכוש עגלה וטרקטור חדשים, או אולי התחילה להתחזק כוחה של ועדת חינוך והצליחה להעביר החלטה שצורכי הילדים קודמים לצורכי ענפי המשק ועל סדרן העבודה להיערך לכך.
ולא רק זאת סוכם שהטרקטור המוביל יהיה מבין הטרקטורים היותר מהירים, כדי שלא יבזבזו הילדים זמן דרך כה ארוכה, והעגלה לא תהיה מהעגלות הקטנות, אלא תהיה זו "הפלטפורמה" שהיה לה בקדמתה לוח גדול, לפניו הושמו חבילות הקש לישיבה. חשבו בקיבוץ שהתגברו על נושא הבטיחות, אלא שיום אחד במורד דרך העפר התלולה נפרדה "הפלטפורמה" מהטרקטור ו"הפלטפורמה" הידרדרה במורד, אנו הילדים צעקנו באימה, אך צעקתנו לא הגיע לאוזני הטרקטוריסט שהיה כבד משקל ולא הרבה להסב את ראשו לאחור, כי כבד היה הדבר עליו, גם ענן האבק האדיר שהשאירו גלגלי הטרקטור בנסיעתן אולי מנעו זאת ממנו, רק כשהיגיע "לסיבוב הגדול" (ליד שטח "טיון") הוא הבחין בהעדרנו יחד עם הפלטפורמה. אותו לילה התכנסה ועדת החינוך עם המזכירות והוחלט שמהיום לא יסתפקו בחיבור של פין בלבד, אלא ינעלו אותו בפין ביטחון, ואף יוסיפו שרשרת פלדה לחיבור בטוח יותר.
המעבר לנסיעה עם טרקטור אכן עמד בקיצור זמן הנסיעה, אלא שכמויות האבק בקיץ גדלו לעין שיעור וכמות נתזי הבוץ הייתה כזו שעלתה הזעקה לשמים. הדבר היה לצנינים בעיני המטפלות והם הוסיפו לרשימות ההנחיות לטרקטוריסט שיש לנסוע רק על כביש הסולינג הקופצני. הפעם המטפלות היו לצידנו הילדים, שכזכור ישבנו באחורי העגלה ורגלנו משתפללות ממנה לאחור. בראשו של אחד מאתנו עלה הרעיון לקחת חבלים מהרפת לקשור ביניהם ולחבר בסוף חפץ כל שהוא ולראות מה יעלה בחלקו, על דרך העפר החפץ יותר השתטח והחליק אחרינו, אך כאשר נסענו על גבי כביש הסולינג קיפץ הדבר לשמחת ליבנו והנסיעה הפכה לחוויה מרטיטה. מחכים היינו בסוף יום הלימודים בכניסה לקיבוץ שדה אליהו, היה שם ביתן קטן ששימש כסנדלריה, לפנים בעברו שימש לצורכי ביטחון והתיישבות.
אז עלה רעיון ואיני זוכר בראשו של מי לקשור בקצה החבל אחת מהנעלים המונחות לפתחו של הביתן. הייתה זו הצלחה כבירה שכן הנעל קיפצה ודילגה על אבני הסולינג כקפצן בקרקס לקול שאגות העידוד שלנו. היה תור ביננו מי יחזיק את החבל בנסיעה זו או אחרת ומי בינינו יצליח להוביל את הנעל לאבנים הבולטות יותר כך שהקפיצה הדילוג יהיה מרשים יותר.
ואכן שם האביזר המוזר נקרא בפינו "המדלג".
עוד מלחמה קטנה הייתה לנו עם המטפלות. במסגרת סידור העבודה של הטרקטוריסט שומה היה עליו בדרכו לאסוף אותנו להביא ארוחת צהרים לפלחים שעבדו "בדרום", "בדרום" הוא אזור שדה התעופה שנבנה על ידי שלטון המנדט הבריטי במלחמת העולם השניה, מדרום למושבי ביכורה של היום. הנהג הונחה על ידי המטפלת "קודם תביא את האוכל לדרום ורק לאחר מכן תביא את הילדים". אנו הילדים כמובן שזיהינו כאן הזדמנות להרפתקאות, חקרנו בסידור העבודה מי יהיה הטרקטוריסט והפעלנו עליו לחץ חברי לא מתון שייקח קודם אותנו, ויחד ניסע לראות את הפלחים בעבודתם. הדבר צלח בידנו כמה וכמה פעמים, וכל פעם שאלה המטפלת "מדוע אחרתם כה היום", ואנו מתואמים עם הטרקטוריסט אומרים שהיה פנצ'ר בדרך ולכן באנו כה מאוחר. יום אחד שאלה המטפלת את עובד המוסך "מה קורה שיש כל כך הרבה פנצ'רים לטרקטורים של עין הנצי"ב". כנעלב השיב לה המוסכניק "איזה פנצ'רים ואיזה נעליים"....יצא המרצע מן השק, יותר לא היו טיולים "לדרום".
לימים שוב שפר גורלה של עין הנצי"ב, והיא רכשה אוטו מין משאית, פורד, מהציוד הצבאי שהשאיר הצבא הבריטי עם עזיבתו את הארץ, הוא שימש לרבים מהצרכים של המשק ושובץ גם להובלת הילדים שיחזרו מהר הביתה, גם כביש נסלל באותם ימים על גבי "הסולינג".

 אך גם אנחנו הילדים התחלנו לגדול ועד שהגענו הביתה הרעב הציק לנו מאוד. למזלנו "הפורד" טרם שלקח אותנו היה עובר במאפיה שהחלה לפעול בעיר בית שאן, ומעמיס שלושה שקים עם לחם טרי והם תפורים היטב בראשיהם. אך אנו מצאנו שיטה איך לפתוח אותם ולשלוף כיכר או שניים, בלהיטות בצענו את הכיכרות ואכלנו במהירות את התוך הרך והחם, היה עלינו לסיים זאת מהר טרם יכנס ה"פורד" לקיבוץ.
היום אני מצטער שכן שמעתי שהאקונומית נזפה באופה ואמרה לו שהוא לא יודע לספור. ואני רציתי לבקש סליחה מהאקונומית ובעל המאפיה, אלא, שהם כבר לא אתנו.
וכן גם רציתי להתנצל בפני חבריי בשדה אליהו שיש אומרים שכמה מהם עדין מחפשים את הנעלים שלהם, שהפכו ל"מדלג", אך אמרו לי שאין כבר איש שזוכר ואולי גם הם כבר אינם .
אך בליבי הם תמיד.




עשהאל (עשי) פשחור

עין הנצי"ב