title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים גליון 243

היא היתה שם והיא סיפרה לי – סיפורה של חנה בר – יש"ע

ילידת שנת 1932. נולדה בעיירת הגבול אושגורוד שבאזור הרי הקרפטים. העיירה עברה מיד ליד ובשנת 1938 עברה מהצ'כים לידי שלטון הונגריה. חנה גדלה בבית אמיד ודתי מאוד. אביה עסק במסחר ובבעלות המשפחה היו מספר מפעלים. חנה ואחותה היחידה הצעירה ממנה בשלוש שנים, נהגו בכל חופשת קיץ לנפוש אצל משפחת האם שהייתה בעלת שדות וכרמים במחוז שכן.

חנה למדה בביה"ס יהודי והחל מכיתה ה' (עם סיום לימודי היסודי) עברה לחט"ב ותיכון כללי. אביה התנגד להמשך לימודיה בגימנסיה העברית שכן התנגד לציונות.

בשנת 1942 חל שינוי לרעה ביחס השלטונות ההונגרים ליהודים. בתקופה זו החל גירוש יהודים בעלי אזרחות פולנית לפולין. החמרה של ממש במצבה של חנה ומשפחתה חלה במרץ 1944 עם הכיבוש בגרמני של האזור.

שורת גזרות הוטלה על היהודים והחל תהליך נרחב של החרמת רכוש וכספים. מיד לאחר חג הפסח באתה השנה החל ריכוז היהודים לגטאות.

בעיירה החרימו הנאצים שני בתי חרושת ובהם שיכנו את אלפי היהודים מהאזור. חנה ובני משפחתה נכלאו באחד מבתי החרושת הללו למשך שבעה שבועות. תנאי המחייה במקום היו קשים מנשוא. בגטו שררו תנאים סניטרים קשים, מחסור במים, זוהמה ולכלוך.

ביוני 1944 בטרנספורט האחרון מהגטו נכלאה כל המשפחה של חנה (כשבעים נפשות) בקרון בקר אחד ונשלחה לאושוויץ בירקנאו. בסלקציה הופרדה חנה מרוב בני המשפחה ויחד עם אימה ושלוש מדודותיה נכלאה במחנה הנשים מהונגריה. בחודש נובמבר 1944 נרצחו אימה של חנה ואחת מדודותיה במחנה. חנה ושתי הדודות הנותרות הועברו לעבודה במחנה הייניכן שבגרמניה.

עם התקרבות החזית הוצעדו השלוש יחד עם אלפי אסירים נוספים בצעדות המוות. מורעבות ותשושות הגיעו השלוש למחנה טרזין שבצ'כיה. במאי 1945 שוחררו ע"י הצבא האדום.

לאחר המלחמה סירבה להצטרף לדודתה ולנסוע לארה"ב ובחרה לעלות לא"י.

היא כותבת מכתב לדודה יצחק הנמצא בארץ בו היא מבקשת בעצם: "תיקח אותי אליך".


להלן נוסח המכתב בתרגום לעברית-

דודי היקר יצחק

עמ"ש

מאחר ולדאבוני ממשפחתנו חזרתי לבד והייתי רוצה מהמשפחה בכל זאת למצוא את מישהו כדי שאוכל להשתייך למישהו.

אני בתו של יידיל אחיך, הלגה, בת שלוש עשרה, ואתה יכול לתאר לעצמך את חיי מלאי הסבל.

הייתי באונגוואר. את אף אחד וגם לא חומרית, לא מצאתי.

אני נמצאת יחד עם אשתו של אח של אמא שלי, שמוALIRA, אם אתה יכול לזכור אותו.

לדאבוני עד עכשיו גם הוא לא נתן סימן חיים על עצמו.

יצחק יקירי עמ"ש

אם אחרי זה את מכתבי בכל זאת תקבל, אני מבקשת שתיקח אותי אליך.

מנשקת הרבה פעמים

הלגה

בעפרון בתחתית המכתב הוסיפה הדודה (אשת האח של אמא של חנה) ששמו ישראל, נמצא בארץ 7 שנים והתחתן ב1943.

המכתב נכתב ב- 1945, יוני.

חנה הגיעה לארץ בשנת 1946, השלימה חוק לימודיה ב"מקווה ישראל", התגייסה לצבא, סיימה קורס מכי"ם והשתתפה בקרבות מלחמת השחרור בקיבוץ בארות יצחק.

על קורותיה ב"מקווה ישראל ובבארות יצחק קראו בכתביה המצורפים.

חנה נישאה, השתקעה עם בעלה בישוב מרכז שפירא ועד לשנת 1990 ניהלה את ביה"ס התיכון שבמקום.

אם לילדים וסבתא לנכדים שהלכה לעולמה השנה.

יהי זכרה ברוך

לצפייה בסרט- "היא היתה שם והיא סיפרה לי" לחצו כאן


לצפייה בטקס הדלקת המשואות של שנת 1998 בו חנה השיאה משואה לחצו כאן


לצפייה בנאומה של חנה בר יש"ע בעצרת תנועות הנוער לחצו כאן


לקריאה מתוך אתר יד ושם אודות חנה לחצו כאן


גלריית תמונות