title
title
title
title
title
title
סיפורי מקום - להיות אחד מרבים

בשבוע הבא יוצא לאור ספר ביוגרפי על חייו של קצ'ה.

שמעון כהנר- קצ'ה – להיות אחד מרבים – סיפור חיים

את הספר כתבו יעל ידידיה (חמדיה) ומיכאל פאר(בית-אלפא)

ערכה: יעל ידידיה והוא יצא בהוצאת "ידיעות ספרים".

בספר בן 400 העמודים, מספר קצ'ה את תולדות חייו ושורשיו וממשיך ומספר

את תולדות ההתיישבות בעמק, חקלאות, מלחמות ישראל וקליטת עלייה.

בכל אלו נטל קצ'ה חלק פעיל ומשמעותי, אך הוא רואה עצמו כאחד מרבים וכך גם קרא לספר:

"להיות אחד מרבים".

רבים המרואיינים בספר זה: עשרות חברים לחיים וחברים לנשק.

 

(שער אחורי)

"לא בכדי בחרתי לקרוא לספר: 'להיות אחד מרבים'. אכן, יש ל זכות גדולה להיות חלק מדור אשר היה עֵד לחַיֵּי עַם מתחדש המקים לו מדינה ובונה מולדת ובית לאומי. דור שבגורלו נפלו מספר הזדמנויות מיוחדות שלתוכן גדל, והן אלו שליוו אותו בחייו והשפיעו על ערכיו, דרכיו ומשימותיו".

 

קצ'ה, חקלאי ולוחם, מספר כיצד ידע לשלב כל חייו את מרחבי שדות המרעה כבוקר, בעשייה הצבאית. לצד היותו קיבוצניק ואיש ספר, הוא החל את עשייתו הצבאית ביחידה 101 המהוללת, (שכאן נפרשים ההסברים לעצם קיומה ולהילה שנוצרה סביבה) והמשיך ולחם בכל מלחמות ישראל, החל ממפקד זוטר ועד להיותו מפקד חטיבה 172 בדרגת אלוף משנה.  

 חייו של קצ'ה הצטלבו בחייהם של אנשים רבים,: קודם כל עם בני משפחתו, מקור שמחתו וגאוותו; חברי ילדות מרשפון; ילדי החברים של הוריו עוד מנייז'ין; חברים ממקווה ישראל ומהגרעין; חברים  שהיו ועדיין בקיבוץ נווה-איתן; חברים לעשייה משותפת כחקלאי וכבוקר; כמזכיר ארגון ארצי של מגדלי בקר לבשר; כמרכז הקליטה ביישובי עמק בית שאן; כמנכ"ל אתר גבעת התחמושת וכפקוד ומפקד.

מעגלים מעגלים של בני שיח, הם משרטטים כאן את דמותו של האיש, את מהלך חייו, את דרכו והתנהלותו כאדם, כחקלאי וכלוחם. סיפוריהם, הנלווים אל סיפורו שלו ואל פרשיות מן העבר הקשורות למלחמות ישראל, ובעיקר אלו המתארים את פעולות התגמול, המלחמה על ירושלים בששת הימים ומלחמת יום כיפור – הוא סיפורם של שני דורות ויותר של לוחמים, אנשי התיישבות וחקלאים ששרטטו את פני המדינה מראשית הקמתה ועד היום. קצ'ה הוא אחד מהם.

"להיות אחד מרבים", סיפור חייו של קצ'ה, הוא פרי מחקר שנשען על עשרות שיחות עם קצ'ה, בני משפחתו וחבריו הרבים.



ולהלן טעימה מהספר

 

מבוא

מזה עשור שנים ואף יותר, פונים אלי בני משפחתי, מכריי וידידיי לצבא ולדרך ודוחקים בי שאכתוב את סיפור חיי. לא נעניתי לבקשות, וסיבותיי עמי: ראשית, לא חשבתי שסיפורי חשוב ומיוחד, ושנית, הרהרתי ביני לביני שעוד מוקדם לספר וכלל אין לי זמן פנוי לעסוק בכך, כי גם בגילי המתקדם עומדות בפניי עוד משימות רבות.

מאוחר יותר הגיעו אלי כותבי ביוגרפיות ואנשים טובים אחרים שהציעו לי לכתוב את זיכרונותיי. אפשרות זו אף היא לא נראתה לי, מאותן סיבות פחות או יותר.

לאחרונה, לאחר שהגעתי לגבורות (לפני שנה מלאו לי 80) התחלתי להרהר בדבר. חשבתי שעלינו, על רעייתי ועלי, לספר את סיפורה של משפחתנו: של הורינו (מהמעט שאנו כן יודעים) שלנו ושל ילדינו. רצינו שיישאר תיעוד למשפחתנו ולצאצאינו בדורות הבאים: לנכדים, לנינים ולבני הנינים. שיכירו את החינוך שקיבלנו מהורינו ומהסביבה בה גדלנו, ואת הדוגמה המופתית ממנה שאבנו את האמונה בערכים ובמשימות דורנו.

חפצנו שיבינו משהו נוסף: לפעמים צריך גם מזל להיות בזמן הנכון ובמקום הנכון כדי לספוג את הדברים ולממש אותם, וכי למזל יש לעזור... לנו היה לא מעט מזל ורצינו שצאצאינו ייחשפו לזכות זו ויהיו שותפים לאותו רקע, לאותם ערכים ולאותה דרך ועשייה.

בעודי כותב שורות אלו, אני שם לב לכך שדבריי נמסרים לעתים בגוף ראשון ולעתים ברבים. יש לכך שתי סיבות: קודם כל רותי, רעייתי ובת זוגי לחיים, שותפה גם להחלטתי זו, למרות שגמרנו בדעתנו שאני אשא בעיקר הנטל שבכתיבת הספר הזה. כמו כן, היה ברור לי שננסה לשלב בזיכרונותינו גם את זיכרונותיהם של בני משפחתנו, ידידינו ובעיקר – חברים קרובים ושותפים לדרך, כי סיפורנו מייצג לא מעט אנשים. 

לא בכדי בחרתי לקרוא לספר: "הזכות להיות אחד מרבים". אכן, יש לנו זכות גדולה להיות חלק מדור אשר היה עֵד לחַיֵּי עַם מתחדש המקים לו מדינה ובונה מולדת ובית לאומי. דור שבגורלו נפלו מספר הזדמנויות מיוחדות שלתוכן גדל והם אלו שליוו אותנו בעבר והשפיעו על ערכינו, דרכינו ומשימותינו.

אמנה אחדות מזכויות אלו, חלקן מתאימות לבני דורי וחלקן מיוחדות לי ולמשפחתי:

-         הזכות להיות בני חלוצים וציונים, שעלו ארצה לפי בחירתם מגולת אירופה, הקימו יישוב, ראו בחקלאות דרך חיים ובסיס לבניית מולדת לעם היהודי ובשלב הראשון, לשלוחה הישראלית שלו.

-         הזכות להיות בנים להורינו, שראו ביהדות מרכיב תרבותי ומוסרי מרכזי בחיי העם הזה, ולא מרכיב פולחני-דתי או משיחי. כציונים, לא האמינו בחסדי שמיים וגם לא נשענו על ההבטחה שאנו עם בחירה. הם נטלו אחריות על מעשיהם להקמת המדינה. מהם למדתי שכדי להיות עם סגולה ועם בחירה, יש להתנהג כך!

-         הזכות שניתנה לנו כילדים קטנים לחוות  את תקופת המאורעות של 1939-1936 הידועות כ"מרד הערבי הגדול" ו"מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט". אותו מרד החל אמנם כמעשי טרור של הערבים נגד מוסדות המנדט הבריטי, אך היה, לאמיתו של דבר, המלחמה הראשונה בדורנו שבה נלחמו הערבים נגד היישוב העברי-ציוני שבא לבנות את מדינת ישראל לעתיד.

-         הזכות להיות חלק מהעם היהודי שכבר יושב בארץ ישראל אבל חווה ברקע את מלחמת העולם השנייה ואת שואת עמנו באירופה. כשאבי התגייס לצבא הבריטי, הוא ביקש להיות שותף למלחמה נגד אלו שבאו להשמיד את עמנו ולמלחמת העולם החופשי נגד מדינות הציר. אביה של רותי היה באותה עת פעיל מאוד ב"הגנה" באזור תל-אביב.

-         הזכות לקבל מהם אחריות, עוד כילדים, בעבודת האדמה ובסיוע להורינו להתקיים, להתיישב ולהגן על הבית. בעקבות שירותו של אבא בצבא הבריטי (1946-1942) אחותי ואני זכינו להיות שותפים לעבודה במשק לצדה של אמא שהמשיכה להחזיק ולנהל את המשק של המשפחה ברשפון. אמא עשתה זאת בנחישות, בהתמדה ובמאמץ אישי רב. היא הייתה עבורי דוגמא ומופת אישי.

-         הזכות לחוות את המאבק נגד ממשלת המנדט הבריטי (1948-1946) על מדיניותה האנטי-יהודית והאנטי-ציונית בשטחי ארץ ישראל. חלק מרכזי במאבק זה, הייתה העלאת ניצולי השואה מאירופה לארץ ישראל , לרוב בעלייה בלתי לגאלית ובלא הסכמת הבריטים והכנת היישוב העברי בארץ למאבק ולמלחמה להקמת מדינת ישראל.

-         הזכות לשמוח עם כל היישוב העברי בארץ ישראל בעודנו נערים כאשר מתקבלת ההחלטה ההיסטורית באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ומיד בהמשך לכך להיות חלק מהעם בהקמת המדינה היהודית ובמלחמת העצמאות.

-         ולבסוף: הזכות להיות שותפים כנערים בוגרים וכאזרחים צעירים בשירות בצה"ל ובבניית המדינה בשנותיה הראשונות.

כן, אנו זכינו במשך 21 שנות חיינו הראשונות לחוות אירועים כה חשובים בתולדות עמנו ואף ליטול חלק בעשייתם. להיות נוכחים ואף לתרום חלקנו במצבים שבו עם לוקח את גורלו בידיו, כשהוא מונהג בידי דוד בן גוריון, מנהיג בעל חזון ואמונה שאומה זוכה לשכמותו פעם במאות ואולי באלפי שנים... וזה קרה לנו!

החינוך והדוגמה האישית שקיבלנו בבית והערכים שספגנו בהמשך הדרך: במושב, בתנועה, במקווה ישראל ובנחלת יהודה, ניווטו את חיינו כך שבחרנו לעזוב את מרכז הארץ לטובת הסְפָר, לפריפריה ולחקלאות. אני קיבלתי את ברכת הוריי, למרות שרצו שאהיה ממשיך דרכם ברשפון. בכך הגשמנו את הערכים שקיבלנו מהם ושעלו בד בבד עם חזונו של דוד בן גוריון.

 

על כל אלה אני אסיר תודה

·       בראש וראשונה להורי ולכל אלו שחיזקו אותנו בדרכנו זו.

·       לקיבוץ נווה-איתן  ובעיקר לחברים הוותיקים, מקימי הקיבוץ, שכבר אינם בין החיים, על שנתנו לנו יד ובית בהגיענו לעמק בית שאן.

·       הרבה תודות לידידינו לאורך כל הדרך: לחברינו מנחלת יהודה וממקווה ישראל, ביניהם ראויים לציון חמישה-שישה נערים, בני כיתתי ממקווה ישראל, שעברו את השואה וסיפור הישרדותם מופלא מחד גיסא ומופת לאומץ ותושייה, מאידך גיסא. ההיכרות והחברות עמם היו לי שיעור חשוב ובעל ערך רב.

·       תודה לחברים בנווה איתן, לאלו שתמכו ברותי כשנפצעתי ובתקופות היעדרותי הממושכות בצבא. תודה לחברים שעבדו עמי בענף הבקר, ולאלו ששיתפו עמי פעולה כשהייתי חבר הקיבוץ בשלוש הקדנציות בהן שימשתי כמזכיר הקיבוץ. אני מעריך את חבריי לקיבוץ, ורואה בנווה איתן גם היום בית ודרך חיים אידיאלית. 

·       נוסף לאלה, מקום חשוב בלבי לאנשי עמק בית שאן, שכנים, חברים, אנשי המועצה האזורית הנקראת היום "עמק המעיינות" ואנשי העיר בית שאן.

·       תודה לכל אלו שאיתם אנו בקשר יותר מ-60 שנה ולידידים הרבים שהצטרפו במשך השנים אל האנשים הטובים לאורך הדרך. חלק מהם, מוזכרים בספר, חלק מעידים ומספרים על חוויותינו המשותפות. וכאן המקום לומר: לאורך חיי פגשתי אנשים כה רבים וטובים . ייתכן מאוד ששמותיהם נשמט מהספר בשוגג ואחרים כלל לא מופיעים בו כי צר המקום מלהכיל את כולם. אני מתנצל מראש על כך, למרות רצוני העז להכיל שיח של דור שלם ואף יותר, שהיה עד ושותף למשימות לאומיות כה נכבדות. אני מתנצל מראש אם יהיו אי דיוקים וסתירות בין דברי החברים. חלק מהדברים נמסרו על-ידי חבריי, וגם אני עשוי לטעות. 

·       ואסיים את רשימת תודותיי באחרונים, שאין טובים מהם: חבריי מהשירות בצה"ל בסדיר ובמילואים, מפקדי ופָקוּדַי, שיחד עברנו פרק נכבד וחשוב מחיינו. יחידה 101, גדוד 28 ובו פלוגה מסייעת שהייתי מפקדה, ואיתם אנו בידידות מופלאה שאין כמוה. בהם, אציין במיוחד את אנשי גדוד 48. חבורה גדולה בת יותר מ-400 איש, שהיו לי כולם כולם חברים ושותפים, כי יחד חווינו בשירות הצבאי את השנים 1975-1970, כשבתווך מלחמת יום הכיפורים.

·       מקום מיוחד שמור בלבי לחברים שהלכו ביחד עמי ונפלו בדרך למטרות ולמשימות שהיו לנו ושביצענו אותן ביחד. הם חלק ממני ומכל דרכיי בעבר ובהווה. תמיד אזכור אותם ואת בני משפחותיהם. אחדים מהם מוזכרים בין דפי הספר.

·       ועוד תודה אחת גדולה, לרעייתי רותי ולבני משפחתי, בנים ונכדים, שאזכיר אותם שוב ושוב בדברי ובשורות הספר, כי הם עיקר אושרי והסיפוק שבחיי. מהם למדתי ומהם שאבתי את כוחי בעבר, בהווה וכל עוד אחיה.

 

ידידי ורעי כולכם: העשרתם את חיי בעבר , כך גם היום, וכך יהיה עד לסוף הדרך. לסוף חיי-חיינו.

 

 

יעל ידידיה

חמדיה