title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים גליון 242

יום עצוב – רומן פריסטר

ניצול השואה, העיתונאי והסופר, רומן פריסטר, הלך לעולמו בוורשה. ביום כ' לחודש שבט תשע"ה ה- 9 בפברואר 2015.

בן 87 היה במותו.

רומן פריסטר נולד ב-1928 בעיירה ביילסקו שבאזור שלזיה, בן יחיד למשפחה בורגנית אמידה. רומן זכה לחינוך רב-תרבותי וספרים בגרמנית, בפולנית ובאנגלית. הוריו תכננו לשלוח אותו לפנימייה יוקרתית בלונדון, מיד לאחר הבר-מצווה שלו.

עם פרוץ המלחמה הצליחה המשפחה לחיות בזהות שאולה וזאת בזכות תעודות מזויפות שהשיגו עבורם חברים פולנים של אביו. כשגורשו היהודים לגטו ביילסקו, נשארה משפחת פריסטר בביתה. אך בשלב מסוים נאלצה המשפחה לעקור ממקומה ולנסוע לעיר קראקוב – שם המשיכו לחיות בזהות בדויה.

רומן, ילד יפה תואר ובעל מראה "ארי" חש בטוח לנוע ברחובותיה של קראקוב, בשעה שכל יהודי העיר כבר שולחו לגטו. סבו וסבתו גורשו יחד עם שאר היהודים לגטו קראקוב; רומן, שהיה אז בן 13 בלבד, החליט שימצא דרך להוציא את סבו ואת סבתו אל מחוץ לחומות הגטו. הוא צפה יום- יום על שטח הגטו ולמד את דרכי התנהלותו. בתצפיותיו ראה דבר מוזר המתרחש מדי ערב: באין מפריע, ללא בדיקות וחיפושים נכנסו שלושה אנשים דרך אחד משערי הגטו. השלושה היו: כומר, נזירה ופרח כמורה – ובידיהם ספרי תפילה ותשמישי קדושה. הם נכנסו מדי ערב ויצאו בסביבות חצות. רומן לא הבין תחילה למה נכנסים לגטו אנשי כמורה; רק לאחר בירור וחקירה הוא גילה שהם נכנסו כדי לקיים את טקס הווידוי האחרון בעבור המומרים שחיו בגטו.רומן הבין שזו הדרך היחידה העומדת לרשותו להצלת סבו וסבתו. הוא הצליח לגנוב מאחת הכנסיות בעיר שכמייה של כומר, בגדי פרח כמורה וספרי תפילה. קנה בד מתאים, ולאחר התעקשות ארוכה שכנע את אמו לתפור מן הבד גלימה של נזירה.כשהסתיימו ההכנות הדרושות פסע רומן אל הגטו ובאמתחתו תיק קטן בו נשא את הבגדים-תחפושות עבור סבו וסבתו.
לאחר שנכנס רומן לגטו הוא הגיע לחדרם של סבא וסבתא; השניים היו המומים למראה נכדם; אך גם הוכיחו אותו, מתוך דאגה ואהבה על שיכן עצמו למען הסיכוי להצילם. לאחר ויכוחים רבים הצליח רומן לשכנע אותם לצאת עמו אל מחוץ לחומות הגטו.
השלושה; רומן הלבוש בבגדי פרח כמורה, סבתו העטופה בגלימת נזירה וסבו שעטה על עצמו את שכמיית הכומר- יצאו אל מחוץ לגטו. מעשה ההצלה של רומן העניק לסבו ולסבתו כמה חודשי חיים: כשהתגלו בידי הנאצים בכפר בו הסתתרו, שמו קץ לחייהם.

משפחתו של רומן נתפסה לבסוף לאחר שזהותם הבדויה נחשפה בשל הלשנה: אמו נרצחה בכלא קראקוב לנגד עיניו והוא ואביו נשלחו למחנות שונים, בהם פלאשוב ואושוויץ-בירקנאו.


"המקריות שיחקה תפקיד אדיר בהינצלות שלי, בתנאי אחד: שדעתי לנצל את המקרה", סיפר. "פעם נתפסתי במחנה. האס-אס שלף אקדח, והכדור נתקע בקנה. מקרה, נכון? אבל אילו עמדתי עד שיטען אותו שוב, היה יורה בי. ברחתי, וכך עזרתי למקרה לעזור לי. זו תכונה שמאפיינת אותי עד היום", אמר ב-1993 בראיון ל"ידיעות אחרונות".

כך היה כשקצין נאצי הניח לו להימלט מול כדור עקר או כשגנב כובע מאסיר אחר, לאחר שכובעו שלו נלקח, ובכך קנה את חייו במחיר מותו של יהודי אחר. "אם חיי אדם הם הערך העליון, האין זה נכון לעשות הכול כדי להישאר בחיים, גם במחיר חיי הזולת? מי מסוגל לשפוט חייו של מי מאיתנו היו חשובים יותר? החיים שלי שווים לי יותר מחיי כל אדם אחר. אני לא קדוש. ידעתי שאם לא אעשה זאת, אמות. גם היום אני רואה את המעשה כנכון". “באילו אמות מוסר עלי לדון את עצמי? אם במוסר שאינו מתחשב בנסיבות, בתקופה ובמקום ההתרחשות – אז אני נידון לכף חובה. אבל האם מותר לך או למישהו אחר לשפוט את מעשיי בתקופת החושך על פי חוקי תקופת האור?"


ב- 1957 רומן עלה לישראל והשתלב בעולם התקשורת. הוא היה במשך שנים רבות כתב בעיתון "הארץ", לימד עיתונאות באוניברסיטה וכתב כמה ספרים. אחד מספריו, "דיוקן עצמי עם צלקת", הוא סיפורו האוטוביוגרפי.
בספרו נזכר רומן בדבריו של אביו; דברים שנאמרו כשהאב גסס על דרגשו במחנה העבודה פלאשוב: "...רק דבר אחד אני דורש. דבר אחד בלבד. שתהיה בן אדם. בן אדם הגון. שלא תיקח אתך לחייך החדשים את מוסר המחנות. שלא תאמץ את חוקי הג'ונגל. שתשכח כל מה שרכשת פה. את הצורך לשקר ולרמות ולפגוע בזולת. את הזלזול בחוק וביושר. ותבטיח לי שלעולם – אתה שומע – לעולם לא תגנוב."

רומן פריסטר הובא למנוחות אחרונה בבית הקברות היהודי בוורשה.

יהי זכרו ברוך

להרחבה אודות רומן פריסטר קראו את הכתבה הבאה מעיתון "הארץ" לחצו כאן


להקשבה לעדותו של רומן פריסטר "על בוקר ככל הבקרים במחנה", מקריא: קובי מידן לחצו כאן



לצפייה בעדותו של רומן פריסטר ביד ושם לחצו כאן





פנייה אישית

שלום רב לכם,

בהמשך לכתבות האחרונות בנושא ה"קינדרטרנספורט", הן סיפורה המרגש של מרים בית תלמי והן ה"ילדים של סר ניקולס וינטון" אנו פונים בזאת ומבקשים במידה וישנם עוד חברות וחברים בעמק נוספים, אשר השתייכו לקבוצות ה"קינדרטרנספורט" לבוא ולספר את סיפורם למען יתועדו וישמרו למען הדורות הבאים.

ובעקבות סיפורה של הדריין, אשר אודותיה פרסמנו בשבוע שעבר, נשמח לפגוש משפחות של ניצולי קלאדובו - שאבץ או ניצולים בעצמם למען תיעוד ופרסום סיפורם האישי.

נשמח לכל פניה ושאלה בנושא.

נילי בן ארי

טירת-צבי